בוכה ולא מצליח לעצור את הדמעות. הן כבר היו צריכות להיגמר
מזמן, אבל הם לא. טעם מר יש להן, או שאולי מתוק?! ברגעי טרוף
אתה עושה דברים שאתה לא שולט בהם, אבל אתה בוכה עליהם בכל זאת
ומצטער, אבל אף אחד לא סולח, לא באמת, לא לך. חברים שלך אומרים
לך עד כמה הם אוהבים אותך למרות הכול אבל כשזה מגיע גם אליהם
הם לא סולחים יותר. כל כך רע אבל משיך, אולי מחר האושר יגיע?
הוא אמר שהוא יבוא! למה הוא לא בא?!

  חוזר הביתה אחרי יום ארוך, הדמעות התחילו עוד לפני שהכנסת
את המפתח למנעול, אתה כבר לא יכול לשלוט בהם יותר, כבר אין
אנשים מסביב שיראו אותך, עכשיו אתה יכול לבכות. זורק את התיק
על הרצפה והולך לאט לאט לחדר, לאותה פינה שאתה בוכה בה כל יום.
אחרי כמה זמן אתה זוחל מתחת לשמיכה כולך מתחתיה וממשיך לבכות.
וכך עובר לו עוד יום. אף אחד לא מתקשר, לאף אחד לא אכפת, לא
משנה עד כמה הם יגידו שכן.

  עוד יום עובר ועוד יום עובר וכולם אותו הדבר. אתה מקווה
לשינוי, שמשהו יגיע ויוציא אותך מהדיכאון אבל שום דבר לא בא,
והמחזוריות ממשיכה, יום אחרי יום, ואין יום הפסקה, יום שאתה
עושה משהו אחר, משהו שדורש כוח לעשות כי אין לך. כל הכוחות
הלכו כבר מזמן, הם הלכו עם כל החברים והמשפחה, גם הרגשות הלכו,
רק הכאב נשאר.

  החלונות סגורים, כבר שחכת מה זה חלון פתוח, מה זה אור שמש,
אבל לא אכפת לך, יושב בפינת החדר ובוכה כמו כל יום, אין שום
דבר חדש, אולי עוד איזה סיבה לבכות אליה אבל חוץ מזה כלום.
מחשבות כל הזמן צצות ובין לבין גם כמה פלש בקים, כל כך הרבה
דברים רעים, אבל איך?! אתה עוד צעיר, אתה עוד ילד, או שאתה כבר
מבוגר?! זה תלוי איך זה מסתתר לאחרים.  כשמתחשק להם אתה ילד
ולא מבין כלום אבל כשהם צריכים אותך למשהו אתה מבוגר. מבוגר
מדיי בשביל לבכות, מבוגר מספיק בשביל לאחזיק אקדח ביד ולהילחם
אבל ילד בשביל ברים, ילד בשביל כל דבר אחר.

  אין לך חתכים על הידיים, אתה גם לא מדבר על התאבדות, רק
מראה לכולם פרצוף שמח, הם אף פעם לא ראו אותך בוכה, כולם
חושבים שאתה בסדר, הם אף פעם לא חשבו שאין דבר כזה אדם שמח
באמת, כולם עצובים, אתה לא שונה, רק בגלל שאין חתכים, רק בגלל
שאתה לא מדבר על המחשבות שלך לידם, רק בגלל שלידם אתה לא בוכה,
אבל אתה גם לא מחייך.

  אנשים שמכירים אותך כל הזמן אומרים לך לחייך, לפעמים נמאס
להם להגיד לך שמותר לך ושזה לא עולה כסף אז הם צועקים עליך. הם
לא מבינים שככה אתה, שאתה לא יכול להשתנות רק בגלל שהם ביקשו,
או אישרו לך, כי אתה גם באמת צריך אישור לזה. הם לא מבינים שכל
פעם שהם אומרים, מבקשים, או צועקים (פוקדים) זה רק פוגע בך
יותר, שזה רק גורם לך להרגיש יותר רע. למה הם לא מבינים?!

  יש לך הפרעות נפשיות קשות, אבל להורים לא אכפת, הם לא ישלחו
אותך לעזרה, זה יעלה להם כסף, למה שיעשו דבר כזה נורא ויבזבזו
עליך כסף לפני שיהיה מאוחר מדיי וישלחו אותך למוסד?! זה רק
מראה עד כמה באמת אכפת להם, או שזה מראה עד כמה לא אכפת להם?!
כל הסימנים להפרעות כבר שם, כל מה שצריך זה להסתכל, לא בזכוכית
מגדלת, זה לא דרוש, גם בהצצה קטנה אליך ומבינים עד כמה המצב
חמור. אבל אף אחד לא תורך להסתכל, גם לא להציץ, טוב להם ככה,
כשהם לא יודעים מי אתה, כשהם רק משעירים השערות לא נכונות על
מי שאתה בגלל איך שאתה נראה, שונה מכולם, בגלל שאתה לובש שחור
אז אתה שונה מכולם, שאתה לא בן אדם, שאין לך רגשות, אבל אתה
בעצם כמו כולם.