"אני לא יכולה להפסיק לאהוב אותך, אז אתה מקבל הזדמנות נוספת,
אבל אם עוד פעם תגיד איזה משהו כזה, אני מעיפה אותך לאלף
עזאזל...אז שקול מילים!" אמרה, וחייכה, את החיוך שלה, החיוך
הכי יפה בעולם, שהופך אותך מאושר בין רגע. היא חיבקה אותי את
החיבוק הכי כיפי, ונשקה לי על לחיי. באותו רגע הייתי המאושר
בעולם...באמצע אלנבי. ברגע של שאון אחה"צ קיבלתי את החדשות הכי
טובות שיש. אפילו השרב המעיק של אמצע יולי לא הצליח לשבור את
השמחה התוססת שגאשה בקרבי. רציתי לקפוץ משמחה, רציתי לחבק אותה
שעות, שם, באמצע ת"א. האדרנלין זרם בכל אברי גופי, הרגשתי את
עצמי ממש מתאמץ לא לרוץ, לא לקפוץ מרב שמחה. אך ידעתי שהחל
מאותו רגע, ממש כשם שרותם אמרה, עלי לשקול מילים, להרהר ולדון
בכל משפט שיוצא לי מהפה, לא ישר לשלוף, לחשוב קודם! אבל היא
היתה הדבר הכי טוב בחיים שלי, נקודת האור המתוקה שלי, היתי
מוכן גם לא לדבר יותר, העיקר שהיא תשאר איתי. היא פנתה לאחור,
ואמרה, עדיין עם החיוך המקסים על הפנים, "נדבר". הנהנתי,
מחייך, היא נדנדה בראשה, והלכה.
אני הסתובבתי והלכתי, חולף על פני חנויות שביום רגיל היו
מושכות אותי, אך היום אני חושב רק על רותם, חוצה כביש, מבלי
ממש לשים לב אם בא רכב, רק רותם בראשי, לא מסוגל למחוק את
החיוך מהפרצוף, צעדתי בגאון. אני מאושר! סוף-סוף אני באמת
מאושר! הייתי כל-כך שמח שלא שמתי לב לאנשים שצרחו שם, שקראו לי
להזהר...  רק כששמעתי את הצעקה החרישית של רותם, חזרתי
למציאות. לשביב של שנייה בלבד, הסתכלתי עליה, היא עמדה, פניה
לכיווני, מבוהלת, בוכייה, צורחת...
אחרי פחות מעשירית השנייה התחלתי להתעופף באוויר, קיבלתי מכה
חזקה באגן, ועפתי בערך חמישים מטר... לפתע אור לבן, הרבה מאד
תמונות מהילדות, הרבה מאד תמונות שלי עם רותם, מכל השנים, הרבה
תמונות שלי עם יובל חברי המופלא, שלא מעט הרהרתי לגבי טיב
החברות שלנו, הנשיקה הראשונה, התאונה הראשונה עם האופנוע, הקרב
האחרון של הפלוגה שלי בלבנון, ושוב פעם רותם... חזרתי לאלנבי,
נחתתי כולי מרוסק, כשפתאום הבחנתי שאני לא שם, שאני מרחף מעל
לגוף שלי, ורואה את עצמי מלמעלה, שרוע על הכביש, שותת דם,
מסביבי מתקהלים אנשים, ורותם, צונחת עלי, זועקת נהייה, היא
היתה אחות ומיד ידעה שאינני עוד. מאחור, הבחנתי בסופה מודל 89'
לבנה, מסתובבת ובורחת. לא הרגשתי כלום, רק שמעתי, מוזיקה- איך
לומר- אלוהית כזו...לאט לאט המוזיקה התגברה, ופחות ופחות שמעתי
וראיתי את אלנבי, כאילו מסך לבן עם גוון ערפילי כיסה לי אט-אט
את כל שדה הראייה ויכולת השמיעה. משום מה, הרגשתי מאושר...

מוקדש לצן-צן