רחלי לוי / איש ללא פנים |
אוחז בידי
בשדרות בן מימון.
הוא מחייך.
אני לא רואה
את הפנים שלו,
אבל את החיוך,
אני מרגישה
בכף ידי.
עם כל פסיעה
מתמזגים זה בזו,
בלי שים לב,
נעשים לאחד.
שלג מתחיל לרדת
פתיתים פתיתים,
כמעט לא מורגשים
מכסים הכל בלבן.
השלג מכסה את עקבותינו
והרחוב לפנינו
לאן נפנה מכאן?
השמש יוצאת,
השלג נמס לאיטו
נעלם כמות שבא,
ידינו,
כמו גם דרכנו
נפרדות.
אבל ההרגשה
הלבנה הזו
מלווה אותי
כל הדרך
הביתה
מחויכת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|