באותו היום ירד גשם כבד, השיר החדש שמריצים ברדיו התנגן שוב,
אולי בפעם השלישית באותה השעה.  נהניתי ממנו אבל כבר הרגשתי
שהצמרמורת שעברה בי כששמעתי אותו בפעמים הראשונות כבר לא עוברת
בי באותה העוצמה. דמיינתי סולן בעל מראה אנגלי, סקסי עם קול
סוחף על במה חשוכה וגיטרות רועמות מסביבו והא מסתכל עליי במבט
מזמין וכובש.
צפצוף קר של משאית קטע את מחשבותיי שנדדו לאותן עיניים של סולן
כריזמטי והחזיר אותו לדרך לחיפה לעבר דירת הורי. הדרך הייתה
מייגעת, יום שישי בבוקר אני עוד שרויה בחלומות מהלילה הקודם אך
הפעם ציפיתי לפגישה הזו עם הוריי, זו הפעם בה הם יבינו בצורה
ברורה שאני ואיתי סיימנו את דרכנו המשותפת.
החלטתי שאני לא באמת אוהבת אותו ושאולי הוא לא באמת אוהב אותי.
לא לקח לי הרבה זמן להגיע להכרה הזו אלא שפשוט לא רציתי להכיר
בה ויכול להיות שרציתי לאהוב אותו. עצרתי בצד הדרך בבית קפה
קטן הכי פחות הומה ולא גדוש בטיילים של סופי שבוע, הזמנתי קפה
הפוך וניסיתי לעצום את עיני ולהרגע לפני אותה פגישה עם הוריי.
רציתי שלא להגיע לאותה סיטואציה ולא להכיר במציאות המחלחלת,
אני בדרך לחיפה, להורים, לבשורות, לתוכחות, לאהבות.
צלצול הנייד העיר אותי ממחשבותיי, על הצג הופיע מספר הטלפון של
איתי, כמובן ברגע הלא נכון ובזמן הלא נכון.
"היי תותי, איך את מרגישה?" למרות הברכה הנעימה היא עדיין
נשמעה לי פטרונית ומתנשאת כמו שהוא ידע איפה האגו שלי נמצא
עכשיו.
"אני בסדר, לא יכול היה להיות יותר טוב".
"את בדרכך להורים?"  איתי מסנן לעברי בעוקצנות עם קורטוב של
שמחה לאיד.
"כן, אתה מעוניין להצטרף? יש שם מספיק הטפות וציניות גם בשבילך
ובמחשבה שניה אולי באמת כדאי שתבוא גם אתה" אמרתי בקול נעים אך
ציני.
"את יודעת שהייתי בא אבל עם פתיחת התערוכה שלי היום.. דווקא
חשבתי שתגיעי לראות את דיוקן העירום שלך."
"אני מוותרת" אמרתי בקרירות ונזכרתי באותו יום שבו איתי תיאר
את גופי וגופו.
"טוב, השיחה הזו הספקה לי לבינתיים", עצמתי את עיני, הנהנתי
בראשי, אנחת כאב יצאה מפי וניתקתי את השיחה.
עזבתי את הקפה על הבר, שילמתי בחופזה וחזרתי למכונית כמו לחוף
מבטחים, אולי שם הוא לא ימצא אותי, איתי, הכאב ומה שזה שלא
יהיה. אחזתי בהגה והתנעתי את מכוניתי, יכולתי לשחזר כל פרט
ופרט להיות שם באותה סיטואציה שבה נלקח הדיוקן תוך כדי נשיקות
חמות, ליקוק שדיי ואני מרגישה את הבל פיו החם ונשימותיו,
דפיקות ליבו המהירות, ההתרגשות, המכחול שמלטף את הבד הקר עם
צבעים חמים עמוקים, הוא טועם אותי ומצייר, כל כך אהבתי את הרגע
הזה, אותו את הדיוקן אבל שם זה גם נגמר.
הגעתי לחיפה לשכונת מגורי הישנה ונכנסתי לחניית הבית. הבחנתי
באמי שמוסתרת על ידי כובע קש רחב שוליים על ראשה, מטפחת את
שתיליה החדשים בגן הירק ובאבי מרכיב את משקפיו על חוטמו ומעיין
בעיתון שישי.