סיפור מהלב
אשמח לתגובות

היה היה, לא כל כך מזמן, נסיך, שגר בממלכה קסומה בארמון
מפואר.

עבר זמן, והנסיך גדל וגדל וגדל והפך לילד יפה תואר. אנשים מכל
הממלכה הסתכלו עליו בהערצה וחשבו: "כמה מזל שהנסיך שלנו הוא כל
כך טוב לב".

והגיע זמנו של הנסיך למצוא נסיכה, מאחר שכבר גדל הנסיך עד מאוד
(וגם המלך והמלכה קצת לחצו - פאדיחות שלנסיך אין נסיכה). התחיל
הנסיך לנדוד בממלכה וחיפש, ומצא, וחיפש, ומצא, וחיפש. הנסיכה
שמצא הייתה מכוערת מכל הנסיכות שראה הנסיך. היא אבוי, איך נאמר
בעדינות, לא הייתה ממש נסיכה. אך הנסיך החליט - זו הנסיכה שאני
רוצה ויהי מה. אז הנסיך, כמו שנסיכים עושים, כרע ברך בפני
הנסיכה וביקש את ידה.

הנסיכה, שאהבה את הנסיך עד מאוד, עשתה מה שנסיכות עושות, היא
סירבה: "הרי אתה כל כך טוב לב ונחמד, ואני מרגישה... אני
מרגישה שאני אוהבת אותך. כנראה שנצטרך להישאר ידידים".

חזר הנסיך לביתו הדל, שכב על מיטתו הקטנה, ובכה. וילל. וצעק,
עד שכל האנשים בממלכה שמעו אותו. הוא צרח קצת עוד, וכל האנשים
בממלכה שמעו אותו. ובפעם השלישית הוא צרח כל כך חזק עד שהאנשים
התחילו לדבר אחד עם השני ואמרו: "כמה שהנסיך שלנו טוב לב. פשוט
ילד זהב".

ומאז, כל יום, קם הנסיך בבוקר, צועק מכל גרונו, ומחבק. את
עצמו.


ואם תקשיבו טוב, ילדים, כל יום בבוקר תוכלו לשמוע את אותו נסיך
צועק. וצועק. וצועק.