לפעמים, יוצא לנו לכתוב דברים, בלהט הרגע ובלהט הסיטואציה, ולא
נשקוט עד שנכתוב אותם.
לפעמים נשלח אותם לגלות באחת המגירות, ולפעמים כמה ברי מזל
יזכו לקרוא אותם.
מצאתי את הקטע הזה במחברת בעומק המגירה.
אני לא זוכרת מתי ואיך, כמה ולמה כתבתי את זה, אני רק יודעת
שזה כתוב.
ארספואטיקה, ביקורת על הכתיבה שלי, ביקורת על עצמי, תקראו לה
איך שתרצו - קבלו אותה במלוא הדרה, בדיוק כפי שנכתבה אז במקום
הלא ידוע, בזמן הלא ידוע ובסיטואציה הלא ידועה.

הבנאדם שאני מכירה הכי טוב אמור להיות אני, אז למה אני מתעקשת
לכתוב דברים על אנשים אחרים?
לנתח אותם, להזדהות איתם - להיות הם לרגע אחד, במקום לנסות
להבין את עצמי, לנתח אותי, הרי אני זה אני, לא אף אחד אחר.
אני לא מנסה לברוח, הרי אני אף פעם לא בורחת, לא מתייאשת, אני
טיפוס שלא מאבד תקווה, או שזה מה שאני מתיימרת להיות? וזה לא
אני באמת?

למה אני לא כותבת על עצמי?
או שהבריחה היא בעצם דרך ההימלטות שלי, ההתחברות לאחרים.
אני לא סולדת מעצמי, אז למה אני כל כך מתרחקת?
הרי בבואתי אף פעם לא הייתה לי לאויב, המראה אף פעם לא התנפצה
לרסיסים בתוכי, אבל אם לא, למה אני בכלל חושבת על זה?

נמאס לי כבר, כיבסתי וסחטתי את עצמי אלפי פעמים, כשבסה"כ, רצית
ניקוי יבש, או שאני צריכה משהו יותר יסודי?
אני כנראה רק עוד כלי בלום במשחק הגדול, לא שולטת בתזוזה שלי,
לא יודעת מה יהיה המהלך הבא, מה אצטרך לבלוע עכשיו?
אבל לפחות כלי המשחק מכירים את עצמם, יודעים מי הם, או לפחות
את ההגדרה.