תמיד הייתי מאלה שמאמינות בדברים נסתרים, אנרגיות, על-טבעי,
מיסטיקה...
כשהייתי יותר צעירה, ועוד הייתי תמימה, רציתי נורא להיות קרובה
לזה. לטעום ולהרגיש את הקסם. להיות קסומה איתו. קסומה
ומסתורית.
לגדול להיות מהנשים הזקנות והחכמות שמבינות ויודעות הכל. שהן
אחת עם הטבע והיקום.
רציתי לגעת במוזר ומשונה ולהבין אותו. רציתי להיות מעבר למה
שכולם.
פעם היה לי קל להאמין בכל זה.
וזאת הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי.

עם השנים עדיין נשארה בי אותה כמיהה למסתורין ולטבע. נורא
רציתי להכנס לזה יותר ולדעת על זה הכל.
החלום נשאר.
אבל יותר מהכל רציתי שהבגרות תסתלק ממני, שכשאני מתעסקת
באנרגיות ואבנים ייעלם הקול שלוחש לי "מטומטמת, זה משחק ילדים,
זה לא אמיתי. את משלה את עצמך, תפסיקי לעשות שטויות ולהתנהג
כמו ילדה מפגרת".
השתקתי את הקול הזה. אמרתי לעצמי שזאת הירושה של אבא שלי-
הרציונליות. אני צריכה להתעלם וללכת עם הלב. עם מה שמרגיש
נכון.
הבעיה היא שלאט לאט הקול הלוחש נעשה ל"מה שמרגיש נכון".
נלחמתי בו בציפורניים. התחננתי שייעלם, שישאיר לי את מתיקות
הקסם הזאת.
הוא לא הרפה.

אחרי תקופה ארוכה של כאב וחשיפה לחוסר צדק נוראי, כבר מאד קשה
לשמור על אמונה ותמימות. הקול ניצח. הילדות הפסידה.
מבחינתי, הכל הזיות, לא אמיתי.
אין משמעות לאמונה שהייתה לי. אין משמעות לכלום. שום דבר לא
יפה בעיניי. הכל סתמי.

תכננתי לא להתבגר לעולם.
הנה עוד חלום שהתפוצץ לי בפרצוף.

אני מסתכלת עכשיו סביבי ואני לא מבינה מה אני רואה. אני לא
מבינה מה מולי ולמה.
מרגישה בתוך ציור. הכל רק חלום ואין יותר סיבה או תכלית לשום
דבר. גם לא לאנשים שאני אוהבת.
אין בשביל מה להתאמץ.

במה אני נוגעת? הרי המיטה הזאת לא אמיתית.
פתאום אני לא מבינה מה זה חפצים חומריים ומה זה רגשות.
ואין כלום, פשוט כלום.

האבנים לידי הם רק ענתיקות יפות, השמש היא כדור אש גדול.
והירח? הירח היפה שלי זה סתם אבן ענקית חסרת משמעות.

גם למוות אין משמעות. בשביל מה למות?
נחיה כדי להינות ונמות כשנמות.

הכל נגמר, מת עידן התמימות.
ואין יותר קסם. הכל סתמי וחסר משמעות. תלוי באוויר.

ואני בוכה