חיוך על הפנים, צחוק שובבי, מקרינה נחמדות ואושר כלפי כולם,
הכל בסדר, מאושרת, מספרת בדיחות על ימין ועל שמאל, הכל
מצויין!

אבל בפנים...

בפנים הכל רותח, מתבשל על אש גדולה ושורפת.
הכל מבעבע וגועש, הולך להתפוצץ כל רגע!
אני שומעת את עצמי צוחקת ומשתעשעת, אבל אני גם שומעת את עצמי
צורחת, משתוללת, קוראת לעזרה: "תוציאו אותי מכאן!"
אני כלואה, סגורה, לא יכולה להשתחרר.
מרגישה כאילו אני חייבת לרוץ, חייבת לברוח מכאן, עוד רגע אחד
ואני אשתגע!
הנשמה שלי צועקת, רוצה להיות חופשייה, מרגישה חשק עז לפזר את
השיער, לרוץ מהר בשדה פתוח, לצעוק הכי חזק שרק אפשר!
היא קוראת לעזרה, אבל איש לא שומע.
אני חוזרת הביתה, נכנסת לחדרי ושמה מוזיקה בתקווה להרגיע את
נפשי הזועקת, למצוא קצת שלווה.

אבל בבית...

בבית אין שלווה, אין טיפת פרטיות בבית הזה.
אפילו החדר שלי, שהיה חלקת גן עדן קטנה בשבילי, שהיה מקום מפלט
כשהייתי צריכה קצת שקט ושלווה, החדר שלי שהיה הפרטיות שלי, חבל
ההצלה שלי, הוא סוגר עליי, חונק אותי.
כל כמה דקות דפיקה בדלת, כל כמה שניות טלפון מצלצל, כל כמה
רגעים צועקים לי לעשות כך או אחרת, כל זמן שעובר אני משתגעת
עוד יותר.
אני לוקחת את הגיטרה ומנסה לנגן, הידיים שלי רועדות כל כך, זה
בלתי אפשרי.
                                         
אני פונה אל המפלט האחרון שלי, הים.
לא מזמן מצאתי חוף קטן וזנוח, איש לא מגיע לשם. אמנם יש שם
המון סלעים, אך המים נקיים וצלולים והאוויר מתוק מדבש.
הגעתי לשם, נעמדתי על סלע גבוה שהיה בתוך המים, נשמתי את
האוויר עמוק אל תוך ריאותיי.
אני רוצה לפרוש כנפיים ולעוף אל השמיים התכולים, להסתכל על הים
המדהים הזה מלמעלה, כמו נץ.
אני מזדקפת על הסלע, פורשת ידיים לצדדים, נושמת הכי עמוק שרק
אפשר ופשוט נותנת לזה לצאת.
אני צועקת, משחררת את כל הכעסים והתסכולים שהיו עצורים בי כל
כך הרבה זמן.
הדמעות, סוף-סוף אני נותנת להן לצאת, הן נשפכות אל הים, נסחפות
עם הגלים אל מקום לא ידוע.
הרוגע, כמה זמן לא הרגשתי כך.
השקט שהייתי זקוקה לו כל כך, סוף-סוף מצאתי אותו.

אבל הזמן...

השמש שוקעת לאט-לאט מעבר לאופק, השמיים מתכהים, נצנוץ הכוכבים
הראשונים, זה הזמן לחזור.
שוב אני כאן, בבית, עכשיו הרבה יותר רגוע וטוב, אני הולכת
לישון, לא נותר בי עוד כוח.

אבל מחר...