New Stage - Go To Main Page

תיאודורה ג'יימס
/
ערוגת הכרוביות

"ומה עם זה? וזה, וזה וזה?" היא אמרה, בעודה הולכת ומצביעה על
כרובים קטנים שנמנמו להם בשלווה בגינה.
"יקירתי, אני באמת חושב שאת קצת מגזימה" הוא אמר, בעודו צועד
מאחוריה, בודק שהיא לא נוגעת בכרוב היקר שלו.
"אני מגזימה? איך אתה יכול לגדל את הכרוב הקטן המסכן הזה? האם
מישהו שאל אותו אם הוא רוצה לצמוח? אולי הוא נהנה להיות שום
דבר, ואז אתה באת, ובאכזריות תלשת אותו ממקומו הנעים, והטחת
אותו לתוך האדמה?" היא זעקה, והושיטה ידה לעבר כרוב קטן שנח לו
בשלווה, מוקף בכרובים גדולים יותר ממנו.
"איך אפשר להנות משום דבר, יקירתי? הענקתי להן חיים, בית, חום
ואהבה." אמר, בעודו מושיט יד להזיז את ידה מהכרוב המושלם שלו.
"אבל אתה ביצעת את הבחירה! בין אם הוא מאושר או לא, אתה זה
שחטפת אותו, קבעת לו גבולות, קרקעת אותו לאדמה! באמת, לפעמים
אני לא מבינה איך אתה יכול לחיות עם עצמך."
הזוג צעד לאורך הגינה, האישה נוגעת בכל פרח וירק קטן ועצל,
והגבר רודף אחריה, בבהלה שתהרוס את גינתו הקטנה.
"אל תראה כל כך מבוהל, יקירי. אתה חושש שגם אותך הולכים
לקטוף?"
"נקטפתי, ננטעתי, וצמחתי, יקירה. ואת לא רואה אותי מתלונן."
"כן, כי בתור נקמה, אתה קוטף, נוטע, ומצמיח אחרים שיתחרטו על
כך." היא אמרה בעצב, והרימה את ראשה.
"תסתכל על העץ המסכן הזה, יקירי, הוא נראה כל כך יפה. איך
קוראים לו?"
בחיוך הוא ענה: "ערבה בוכיה, יקירתי."
"רואה!" היא זינקה לעברו. "צדקתי! הערבה המסכנה, מרגע שנוטעים
אותה, אתם קובעים לה עצב. אתם הגננים, 'יוצרי החיים', אתם כל
כך אכזריים."
"אני מתנצל בשם כל הגננים, יקירתי." הוא ענה, וקד.
"למה קוראים לה כך? למה קבעתם את זה?"
"למה קוראים למי ככה, יקירה?" הוא שאל, בעודו בודק את הורדים
שצמחו לצד הנרקיסים.
"לערבה הבוכיה."
"אני לא יודע, יקירתי, אני משער בגלל שהיא נראית כאילו שהיא
בוכה."
"נראית! נראית כאילו שהיא בוכה!! אתם כל כך אכזריים!" היא
שאגה, באותה חוטפת ממנו מזמרה, והתחילה לגזום פרחים שנקרו
בדרכה.
"יקירה!" הוא צעק, ורדף אחריה.
לפתע היא נעצרה בבהלה, ונפלה על ברכיה.
"תראה מה עשיתי." היא יללה, והחלה לבכות בעודה מסתכלת על
הענפים הקטנים שנפלו על הקרקע.
"אל תדאגי, אני פשוט אשתול את זה שוב."
"לא!" היא קפצה למקומה.
"תבטיח לי, תבטיח לי שלא תנטע אותם שוב! איני אוכל לישון
בלילות אם על מצפוני צמיחת המסכנים האלה, הכל מחדש."
"אבל חשבתי."
"לא. מספיק להם שנטעת אותם פעם ראשונה, ואני גזמתי אותם, אל
תגרום להם לעבור את כל זה שוב."
"בסדר, יקירה, אם זה מה שירגיע אותך, אני מבטיח שאני לא אשתול
אותם שוב."
"יופי. אני לא יודעת איך אתה יכול ללכת לישון, כשהם פה, נשארים
בחוץ, עצובים ובדדים כל כך."
היא נעמדה, והחלה לצעוד שוב.
בעודם צועדים, צמחו לידם עוד ועוד פרחים, רקפות, נרקיסים,
כלניות, צצו וזינקו מכל מקום עוד ועוד.
"ובעצם, למה כבר ישמש הכרוב המסכן שלך? חלק יהפכו להיות ארוחת
הבוקר שלנו, חלק ארוחת הבוקר של אחרים, עניים ועשירים, החיים
על העולם הקטן ההוא שאתה כל כך דואג לו. ואחרי הארוחה, הכרוב
יצא לטייל בנשמתנו, יכיר אותנו ואת כל גחמותינו, ובאותו הרגע
יעזוב אותנו, וחלק. חלק ירקב בשלווה."
"הכרוב המסכן שלך, יקירה, אינו היחיד שיהרס במהלך האביב. כל מה
שנשתל יקטף."
"או ירקב לו בשמש."
הוא חייך ואמר: "את רוצה שנקים חווה, בה נשתול דברים, ולא
נקטוף אותם, אלא ניתן להם להמשיך לצמוח לנצח נצחים?"
"כן! ולא." היא הסתובבה לעברו.
"זהו בדיוק מה שאני רוצה. שניתן להם לצמוח ולצמוח, ונטפל בהם,
ונטפח אותם, והם יפרצו את השמיים, ויגיעו עד לכוכבים, עד לאן
שהם ירצו. ואנחנו נשאר פה, ונטפל בהם, וכשהם יחזרו אלינו,
יתקטנו ויצטמקו, נמשיך לטפל בהם, ובתמורה, הם יספרו לנו את כל
מה שהם עברו, בטיול לשמיים, עד שהם יקטנו יותר ויותר, וימותו."
היא סיימה את המשפט בעצב.
היא הושיטה יד לעבר העץ הגדול, שעמד במרכז הגן, ובמהירות קטפה
תפוח ונגסה בו.
"יקירה!"
היא זרקה את התפוח באוויר.
"תפסיק עם זה, תפוח קטן לא יזיק לגינתך המהוללת."
הוא תפס את התפוח, ונגס בו.
"כן יקירה, ועדיין."
"מה? תכננת אותו לכוכב הקטן שלך? הם כבר אכלו תפוח אחד יותר
מדי. ואולי זו התכנית שלך." היא אמרה בחשדנות, והסתובבה אליו.
"מה, יקירה?"
"אולי זו הנקמה שלך. אולי יום אחד חשת כל כך בודד ועצוב, עם כל
הפרחים והעצים שלך, והפרות והירקות, כל היצירות המיוחדות האלה,
שרק צומחות, ובעצם, לא מגיעות לכוכבים, לשום מקום, והחלטת
לנטוע צמח חדש, מיוחד, שיגיע לכוכבים בשבילך, שיחיה בכל כוחו,
ואז יחזור להיות קטן ומצומק, וישוב אליך, ויספר לך את כל מה
שעבר, ויודה לך, שלא עשית את זה ואת זה, ועל זה שיצרת אותו
ושנתת לו לצמוח כמו שהוא רצה. אבל משהו קרה. הוא לא הודה לך
מספיק? הוא לא רצה להגיע לכוכבים שלך? ואולי שתלת נבט, יפה
ומלא פוטנציאל, שהיה אמור להצמיח את גולת הכותרת של גנך, אבל
במקום זאת, יצא רק עוד עשב בר?"
הוא חייך ואמר: "ענייני גני לא קשורים אלייך, יקירה."
"וכל כך כעסת, על אותו העשב המסכן, שהענשת אותו, והרחקת אותו
ממך, רק בכדי שלא תוכל לראות שוב את העשב המסכן, את טעותך
הגדולה?"
"ענייני גני לא קשורים אלייך, יקירה." הוא חזר ואמר.
"או שפשוט, הוא לא נראה כל כך מיוחד בהשוואה ליצירות האחרות
שלך, אז סילקת אותו."
"אמרתי לך."
"אבל שם, לבד, על הכוכב הקטן שלו, הוא נהפך להיות מיוחד, העשב
בר היחיד במינו, אבל היה מאוחר מדי."
"יקירה."
"ובעצם, הבנת, שהוא יראה כל כך מיוחד, רק אם הוא ישאר שם,
למטה, לבד, כי אם הוא יגלה, שיש כל כך הרבה עשבים שוטים כמוהו,
הוא יהיה עצוב, כי הוא כבר לא יהיה כל כך מיוחד, ואז יהפוך
להיות כמו הערבה המסכנה שלך, ויבכה."
"חמדתי."
"ובעצם, לא רצית שהוא ימצא אותך, ולא רצית שהוא יגלה אותך, כדי
שחס וחלילה, לא ינסה להבין, שהוא בעצם, רק עוד אחד מעשבי הבר
שלך."
לפתע, היא נעצרה.
"מה קרה, יקירתי?"
"תסתכל על זה." היא אמרה, והושיטה את ידה לעבר כרוב שנרקב
בעצב.
"רואה? קיבלת את מה שרצית, הכרוב הזה כבר לא יהפוך להיות קורבן
ארוחת הבוקר של אף אחד, לא שלי, לא שלך, ולא של הכוכב הקטן
שלי."
היא ירדה על ברכיה, ובעדינות הרימה את הכרוב הקטן בידיה
הקטנות.
"יקירה, זה רק ילכלך אותך."
"זה לא מה שרציתי."
"סליחה?"
"הכרוב המסכן, שהצליח להימלט מההקרבה, גם הוא לא ניצל. רק בגלל
שהוא נרקב מוקדם, הוא עדיין נרקב."
הוא אחז בזרועה ועזר לה לקום.
"אני מצטער, יקירתי. שנה הבאה אני אשתול חסה."
היא חייכה לה בשקט, ליטפה את שיירי הכרוב הרקוב ואמרה:
"וגם אותם נאכל לארוחת בוקר?"
"כמובן יקירתי, גם אותם."



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 28/7/01 18:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תיאודורה ג'יימס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה