הגיע יום חמישי, השעה היתה חמש, הייתי עייפה אז החלטתי ללכת
לישון ולשים שעון מעורר לשש, ואז תהיה לי שעה להתארגן לפני
הפגישה של המשלחת עם ההורים.
מתוך החלום אני שומעת שיר מתנגן לו ברקע, יותר נכון צלילים
נורא מעצבנים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, בסוף הבנתי שזה
הפלאפון שלי מצלצל.
התעוררתי, וראיתי שהשעה עשרה לשבע.
קמתי ומיד התחלתי להתארגן, אמא שמעה אותי מהחדר למעלה וקראה
לי, עליתי אליה.
"התקשרתי אלייך כבר שלוש פעמים להעיר אותך, אני לא מרגישה טוב
אז את תלכי לשם ותכתבי כל מה שהוא אומר בסדר?", עוד לא הבנתי
מה קורה בידיוק הייתי עוד חצי רדומה, "בסדר בסדר" אמרתי, ירדתי
למטה והתחלתי להתארגן, ואז הבנתי מה אמא אמרה לי ומה זה אומר,
אני צריכה ללכת למפגש של המשלחת עם ההורים, לבד.
עוד לא החלטתי אם לכעוס עליה או להבין אותה.
התארגנתי ויצאתי.
כל הדרך חשבתי על זה. פתאום גם אמא לא מגיעה לאירועים כאלה,
משאירה אותי לבד, כמעט התחלתי לבכות, אבל הייתי עייפה מדי
והחלטתי להפסיק עם הרחמים העצמיים האלה ולחשוב על הצד השני,
היא חולה זה לא בגללה, היא לא מרגישה טוב.
התחלתי לשנן לי בראש מה אני הולכת להגיד לניסים, למה אני מגיעה
לבד, כאילו חטאתי ואני צריכה לתרץ על מעשיי.
בסוף הגעתי, נכנסתי לחדר והתיישבתי על הכיסא.
ניסים נכנס אחרי כמה דקות, "אממ ניסים?", קראתי לו, "אמא שלי
לא תגיע היא לא מרגישה טוב", אמרתי את המשפט במהירות כדי לגמור
עם זה וזהו, "מה?" אמר ניסים בקול צרוד, חזרתי על המשפט
שוב,"אמא שלי לא יכלה להגיע היא ממש לא מרגישה טוב", פתאום
הרגשתי כאילו אני צריכה להצדיק אותה, "גם אני לא מרגיש טוב
ובאתי", אמר לי ניסים במן הלצה שאני הרגשתי נורא מאוימת ממנה,
"תגיד לה את זה.." אמרתי בשקט, "רגע אז את לבד מה עם..", ידעתי
כבר מה הולך להיות ההמשך שהתכוננתי אליו כבר בדרך ומיד שלפתי
את המשפט השני שלי, "ההורים שלי גרושים אז..", "מה?", שוב שאל
ניסים, חשבתי שהפעם אוכל להתחמק אך הייתי צריכה לחזור בקול על
המשפט והפעם לאט, "ההורים שלי גרושים, ואבא שלי לא גר בראשון,
אז אני הגעתי לבד"..

זהו עכשיו כולם פה בחדר יודעים שההורים שלי גרושים.
ניסים התיישב והתחיל להסביר את מה שהסביר לנו בפגישה הקודמת,
לא ממש הקשבתי למה שאמר, סרקתי בעיניים את כולם,
כל אחד הגיע עם שני הורים, ושניים הגיעו עם הורה אחד.
אני הגעתי לבד.
התעמקתי בתגובות ההורים לדבריו של ניסים,
היה את אבא של שיר שהפגין אי נוחות מסוימת וזז כל הזמן, אפשר
היה לראות איך ששיר מתפדחת ליד אבא שלה,
התחלתי לחשוב על המשפט הזה שהייתי אומרת פעם, כשהייתי יותר
קטנה, אפשר לגדול עם הורה אחד וזה בסדר גמור זה אפילו יותר
טוב, יותר נוח.
פתאום דימיינתי לי, אם המצב לא היה כך, והיה לי את הגיבוי של
הורה שני שיכול להגיע, ואם אבא שלי היה בא, כמו ששיר באה עם
אבא שלה, ואם אבא שלי גם היה עושה פאדיחות כאלה כמו אבא של
שיר?, תאמת, הייתי מעדיפה שהוא היה בא ועושה פאדיחות מאשר
להיות לבד פה.
היתה אמא של אלעד, אלעד התיישב די מרוחק ממנה, נראה שהם רבו
לפני שהגיעו. כל כמה דקות היא היתה צריכה להזכיר לעולם שהיא
אמא דואגת שאכפת לה מהבן שלה, "אלעדי שלא תשכח לקחת נרות
נשמה", "אלעדי תכין לך את הדברים האלו כבר בצד", ואלעד אחרי
כמה משפטים כאלה זרק לה מן "דיי" עצבני שכזה. נראה שגם הוא
מתפדח טיפה מאמא שלו. אם אמא שלי היתה באה היא לא היתה אומרת
דברים כאלה, בטח היא היתה מתעניינת, מקשיבה למה שניסים הסביר
ושואלת שאלות.

ניסים אמר שהוא יקריא עכשיו שם שם  ויגיד מה חסר לו, כמובן
שהוא התחיל בי.
"רוני, תוקף דרכון של חצי שנה לפחות", נזכרתי ששכחתי להביא את
הצילומים של הדרכון, "אממ אני לא זוכרת מה התוקף, אני אביא לך
למחר", פתאום אבא של סיון שישב משמאלי העיר לי בקול "תכתבי לך
את זה, זה מאוד חשוב", "כן בסדר אני פשוט.. אממ.. אני לא זוכרת
פשוט מה התוקף אני צריכה לבדוק", לא ידעתי בידיוק מה להגיד
ומיד הוא קטע והוסיף, "את אומרת כן אבל את לא רושמת", התחלתי
למלמל משו כמו כן אני ארשום, ובלב התחלתי לקלל אותו, יאללה מי
הוא חושב שהוא?? מה הוא אבא שלי?? מה אכפת לך! השתגעתי מבפנים,
מה הוא אומר לי מה לעשות?! נהייתי כבר אדומה מרוב עצבים עליו,
אבל המשכתי לחייך ושתקתי.
עכשיו כולם כבר הרגישו שאני זאת שלהורים שלה לא אכפת ממנה אז
היא מגיעה לבד ובגלל זה הם צריכים להחליף אותם ולהגיד לי מה
לעשות.
אולי זה לא באמת מה שהם הרגישו, אלא יותר מה שאני הרגשתי.

כשסיימנו את הפגישה וכל ההורים נשארו לדבר עם ניסים, הלכתי
לטלפון שליד וצלצלתי אל אמא לבדוק מה התוקף של הדרכון שלי,
בזמן שהטלפון צלצל ניסיתי להחליט מה יהיה טון הדיבור שלי, אם
אני כועסת עליה או שאני בסדר, אבל עוד לפני שהחלטתי אמא כבר
ענתה, ובלי לחשוב פעמיים דיברתי בטיפה כעס ומיהרתי לנתק את
השיחה.

כשחזרתי הביתה החלטתי שזה לא היה בסדר והרי אמא לא אשמה, ושאני
סתם עושה מזה סיפור, אז אמרתי לעצמי שאני חוזרת הביתה ואני
אהיה נחמדה אל אמא.
הגעתי הביתה, עליתי למעלה אל אמא והתחלתי להסביר לה מה היה,
אני לא יודעת למה אבל לא יכולתי להסתכל עליה, אז בהיתי בדפים
שניסים חילק לנו.
"הוא לא חידש כלום רק חזר בשביל ההורים על מה שהוא הסביר לנו
פעם שעברה", אמרתי, רצו לי בראש כמה משפטים עוקצניים כאלה
וביקורתיים על זה שהיא לא באה ואני הייתי צריכה להיות שם לבד,
אבל החזקתי את עצמי, הראתי לה את הדפים ומיהרתי לברוח למטה,
הרגשתי מן מחנק בגרון. לא התכוונתי לכעוס על אמא, אני לא יודעת
למה זה יצא לי ככה.

זה פשוט לא היה נעים
שכולם הגיעו עם שני הורים,
ואני הגעתי לבד..