התעוררתי לתוך כאב חד, שפצע את גופי. פקחתי עינים לעולם לבן.
הכל כאן לבן: הקירות, המיטות ובגדי האנשים. האם גם לכאב צבע
לבן? ואני תמיד חשבתי, שהלבן מסמל רוך ועדנה, טוהר וחגיגיות.
ואני מאד אהבתי ללבוש חולצות לבנות המעוטרות לעיתים בפסים
צבעוניים של ריקמה או בתחרה, ועכשיו...?
שלוש חולות בחדר.
האחת חובשת שביס לראשה ולובשת בגד סגור צואר וארוך שרוולים מעל
כותונת בית-החולים. היא מקבלת את הדין ומצדיקה אותו בהתאם
לאמונתה. אבל אני שמתי לב, שבימים האחרונים היא לא קוראת בספר
תהילים המונח ליד מיטתה, ובלילה אני שומעת אותה בוכה. ביו יפחה
ליפחה, מתוך טרוניה וכאב היא לוחשת: "למה?"
לשניה חזות בריאה, מטעה: שערה ארוך ומתולתל, לחייה ורודות
ושפתיה בוהקות באדום, אבל עיניה עצובות וצחוקה סדוק.
השלישית זו אני. אני מכונסת בתוך עצמי, שותקת, חושבת. צביה
קראו לי הורי. הם קראו לי כך על שם סבא, אבל אני מעדיפה לחשוב,
ששמי ניתן לי אחרי שהורי התבוננו בי, בבתם הקטנטנה, וראו בעיני
רוחם את הנערה דקת הגיזרה והאשה בעלת העינים הצוחקות והידים
הזריזות שאהיה, שהייתי.
מלאכות רבות ידעתי לעשות, אך יותר מכל אהבתי את המכחול
והצבעים. הנחתי על הפלטה צבע אחר צבע אחר צבע, מעכתי, ערבבתי
ויצרתי עולם חי וססגוני, המנומר גם בכתמים של שחור, של צער
וכאב, כדרכו של עולם. יצרתי חיים מלאים, את חיי.
הנחתי על הפלטה את הצהוב, שהוא אור השמש וחולות הים, ולידו את
הכתום המדיף ריח של תפוחי-זהב. לקחתי גם את הכחול, שממנו
נשקפות אלי עיניה של בתי, שגם שמש זערורית מנצנצת בתוכן.
הכחול, שהוא צבעו האהוב של נכדי. הוספתי לכחול מעט מהצהוב והנה
לפני הדשא הרטוב מטל, צמחי הגינה ועלי העצים. מבין הירוק מציץ
החום של האדמה, של הגזעים ושל הענפים. החום, שהוא החום
והביטחון, שמעניק לי בעלי, בנוסף לרוך ולאהבה, שנשקפים מעיניו
התכולות. הנחתי גם את האדום. האדום, שהוא שמחת ילדים, שמחה,
שיש בה גם כאב ואושר גדול - הנה אני חובקת את בני הקטן. הוספתי
לאדום מן הכחול ועוד מעט לבן וטיפה שחור, ערבבתי והנה לפני
הסגול על גווניו. הסגול שממנו מחייכת אלי נכדתי הקטנה, נכדתי
הלובשת סוודר סגול, שרקומים עליו פרחים זהובים.
הצבעים מתערבלים סביבי, מקיפים אותי, ואני ביניהם מאושרת.
פתאום הצבעים דוהים, מתרוממים ועולים, ואני מנסה להאחז בהם,
אני רודפת אחריהם, קוראת להם, צועקת, אך הם חזקים ומהירים,
ואני חלשה ועייפה כל כך. נחתי לרגע, והנה הם נעלמו כולם, ורק
הלבן נשאר בידי. האם זה לבן של כאב וסבל, או אולי לבן של פרחי
הקחוון, שבמרכזם כדור של זהב וסביבם הרבה עלים ירוקים?