מדרגות, ארוכות ארכות שהולכות בסיבוב ובסוף יש מסדרון ארוך
ארוך שלא נגמר.
ואתה הולך בו, וממשיך ללכת, כמעט נשבר, ואתה רואה בדרך דלתות
נפתחות ונסגרות.
אנשים באים והולכים ולפעמים אתה יושב, מדבר איתם וממשיך ללכת,
וחלק אתה רק עובר לידם,
וחלק הולכים איתך קצת ונכנסים באיזה דלת.
ואתה הולך במסדרון, וממשיך, שהכל כבר נהיה חשוך ואין כבר כלום,

ובכל זאת אתה ממשיך צעד אחרי צעד.
בלי שום מטרה מוגדרת, ועדיין הכל שחור,
עד שאתה ממשיך עוד קצת, כמעט מתייאש
שלבסוף אתה רואה אור קטן בקצה המנהרה.
בהתחלה זה אור קטן
שצריך לאמץ את העניים ולהתרכז ממש בשביל לראות אותו.
לאט לאט הוא מתחזק, עד שהוא מסנוור לך את העיניים
והוא קרוב, קרוב כל כך שאתה כמעט יכול לגעת.
אתה ממשיך וזה מכאיב, וזה קשה, ואתה כמעט מוותר
עד שאתה מרגיש את האור שפוך לך על הפנים.
ולפעמים האור בקצה המנהרה הוא רק רכבת שבאה ממול.