זה מונולוג שנכתב לדמות במחזה / מחזמר אשר כתבתי על בחורה (שאת
האמת דיי מבוססת עליי ועל כמעט כל נערה מתבגרת שעוזבת את הבית
להתחיל בחייה) לאחר שרבתי עם אימי.
וזה פשוט התאים בול למקום שבו נתקעתי במחזה.
זה פתח לי אותו מחדש...
מקווה שלא תבהלו.
ודרך אגב, למחזה קוראים: מה יש?

אני שונאת את החיים שלי ושונאת את העולם.
בעצם, כשאני חושבת על זה...
אני שונאת את כולם!
הכל כל כך מגעיל פה וכל כך דוקר בלב
כבר מתחיל להימאס עליי אפילו פרח מלבלב.
זה מקום מסריח חסר רגש וחסר כל טעם
כבר מזמן הדברים הם לא מה שהיו פעם.
הכל נראה שחור עכשיו ועכורים אפילו המים
והצבע האפור נמצא קבוע בשמיים.
לכל פינה עליה אפנה אקבל רק תגובות של בוז
לא פלא שכל הזמן הפרצוף שלי שבוז.
כואב לי עמוק בפנים וגם רע לי בנשמה
אוף, לעזאזל, מתי תהיה כאן קצת דממה?
לכל אחד יש רק ביקורת לתת, ואין אף לא דבר מה אחד שמח
מתחיל להיות תפל לי מאוד ואף נעלם לי חוש הריח.
שלא תבינו אותי לא נכון...
אני לא מוותרת כל כך מהר.
אבל עם כל מה שהולך פה, זה באמת מאוד קל להישבר!
תגידו מה שתגידו, אני נשארת דבקה בדעותיי.
אבל בטח גם על זה תגידו...
נו, לא אמרת כבר די!

כוס עמק!