"שלום, אני רפי. דיברתי איתך בטלפון..."
"כן, רפי, שב", אומר הפסיכולוג.
רפי, גבר בשנות ה-30 לחייו, מרגיש קצת שלא בנוח. מעולם הוא לא
היה אצל פסיכולוג או כל יועץ נפשי אחר, ועד לאחרונה הוא בכלל
סירב להכיר בעובדה שיש לו בעיה.
"אז ספר לי קצת על עצמך, רפי", הוא אומר ומרכיב את משקפיו על
חוטמו.
"ובכן, לאחרונה ביימתי את טרילוגיית "נשים ערומות" שזכתה
להצלחה עולמית מסחררת".
"כן, כולנו היינו נוכחים לזה, המשך".
"הבעיה התחילה בסרט "גברים ערומים", שנכשל טוטאלית בקופות,
כידוע",
"ידוע, ידוע" מהנהן הפסיכולוג ומשרבט ציורי פרפרים בפנקסו.
"במהלך צילומי הסרט", פתח רפי, "התחלתי להרגיש קצת לא בנוח
כשסצנות מסוימות צולמו".
"אילו סצנות למשל?" שאל הפסיכולוג.
"החיבוק בין שני הגברים, לדוגמא, עורר אצלי אי נוחות מסוימת".
"אני מבין, ובמה זה התבטא?"
"צילמנו את הסצנה עשרות פעמים, מפני שכל פעם היה נראה לי שהם
נגעו קצת יותר מידי אחד בשני".
"אהא. מה עוד קרה במהלך צילומי הסרט?"
"ובכן, פעם אחת נכנסתי למגורי השחקנים מבלי לדעת שהשחקן הראשי
מתלבש".
"מה ראית?"
"ראיתי..." רפי התחיל לגמגם, "את פיטר, בלי חולצה", הוא פלט
ונשם בכבדות.
"ומה עשית?"
"הפניתי את ראשי לצד ימין וביקשתי ממנו בצעקות רמות שילבש
משהו".
הפסיכולוג המשועמם מילא את הדף הראשון בפנקס בפרפרים. הוא תלש
אותו, שם בצד והתחיל לצייר דרקון אדום קרן על הדף החדש.
"בוא נחזור קצת אחורה, רפי, לילדותך", הוא אמר, "היית בן יחיד,
נכון?"
"כן. בן יחיד. אחיי הגדולים עזבו את הבית עוד לפני שנולדתי,
ולא באו הביתה הרבה. אבי ואמי התגרשו כשהייתי בן עשר".
"וגרת אצל אביך".
"כן", אישר רפי.
"האם", פתח הפסיכולוג, שוקד על אישונו הימני של הדרקון ומרים
את מבטו מעט מן הדף, "אביך יצא עם נשים אחרות? ראית אותו יוצא
עם נשים אחרות?"
"כן, כמובן".
"ומה זה גרם לך להרגיש?"
"רציתי שיישאר קצת איתי, הוא לא בילה איתי הרבה".
"כלומר, חשת קנאה?"
"חשתי קנאה, כן".
"לאביך?"
"כן".
"חשת קנאה לגבר?"
"כן, אבל מה זה ק...
היי!"
הפסיכולוג סיים לצייר את הדרקון אדום הקרן, הוא תלש את הדף
השני בפגישה והניח אותו בעדינות על השולחן.
"רפי", הוא אמר, "אתה סובל מהומופוביה, שזה פחד
מהומוסקסואלים".
"אני סובל מהומופוביה", חזר אחריו רפי.
"אבל אתה יודע מה אומרים".
"מה אומרים?"
"שההומופוב הוא הומו בעצמו".
"מה?!"
"רפי, הפחד שלך מהומוסקסואליות נובע מהרצון שלך להדחיק את
נטיותיך המיניות, שהתפתחו בילדותך, בהשראת אביך".
"אבל..."
"אל תפסיק אותי.
אתה מתכחש לעובדת היותך הומוסקסואל, משום שאתה מפחד ממך עצמך.
רפי, אתה הומו".
"אני לא הומו! זה שטויות!"
"רפי, תקשיב לי, השלב הראשון בדרך לפיתרון הוא הכרה באמת. אתה
הומוסקסואל".
"אבל אני לא הומו! אין לי שום משיכה לגברים!"
רפי הרגיש שכל העניין הזה הופך להיות בזבוז זמן. יש לו דברים
לעשות. הוא צריך ללכת לטיול עם הכלב, הוא צריך ללכת לבית
הקולנוע השכונתי ולבקש שיקרינו את הסרט שלו, הוא צריך ללכת
להפגנה נגד האבטלה. רפי הוא אדם עסוק, למה בא לפה בכלל?
"רפי, אין כל בושה בלהיות הומוסקסואל, מידי יום ביומו יוצאים
עשרות אנשים מהארון, ומתחילים לחיות חיים מאושרים, חסרי פחד
וחרדה. תתנתק מן הדעות הקדומות ותכיר בעובדות. בעלי הנטיות
המיניות הופכים אט-אט לבעלי כוח ועמדה בעולמנו, ואינם מוקעים
מהחברה".
"הכל טוב ויפה, אבל אני לא..."
"בכל משפחה, בכל חברת ביטוח, בכל סרט קולנוע, בכל מוסד ממשלתי,
יש לפחות הומו אחד. כולם אוהבים את ההומואים. הם רגישים,
חכמים, יפי-תואר ומושא הערצתם של הכל. הגברים ההטרוסקסואלים
הפרימיטיביים רוצים להיות כמוהם, מחקים אותם, ולבסוף משנים את
נטיותיהם המיניות. הנשים - רוצות בחברתם, ומשמיעות ללא הרף את
המשפט: 'אם הוא לא היה הומו...'"
"תשמע, כל העניין באמת נשמע אחלה והכל, אבל אני אוהב נשים".
"מתי יצאת עם מישהי לאחרונה, רפי?"
"
חודש וחצי".
"כמה?"
"חודש וחצי".
"
לא שמעתי!"
"
חודש וחצי! חודש וחצי לא יצאתי עם בחורה! אף אחת לא רוצה
אותי! לוזר מהלך! אולי כדאי שאתחיל להתעניין בגברים!" הוא
צעק
כשסיים, נחת על הכיסא המרופד (הוא אפילו לא שם לב שקם) ונשם
בכבדות. ריאותיו עלו וירדו והוא נהיה צמא. הפסיכולוג הושיט לו
כוס מים והתחיל לדבר בנחת:
"מצויין, רפי, מצויין", הוא אמר, "תתקשר אליי מחר ונצא לאכול
באיזו מסעדה".
"בכיף".
רפי הניח את כוס המים על השולחן, הרים את מעילו ויוצא מהחדר.
הוא סגר את הדלת אחריו ולא התחתן לעולם.
