יש אמונה, טפלה או לא, שאומרת שאם נופל לך ריס ולקחת אותו אתה
יכול להביע משאלה ולנשוף על הריס, אם הוא יעוף, היא תתגשם ואם
הוא יישאר על האצבע, היא לא. אני לא יודעת אם תמיד האמנתי בכך,
אבל תמיד ביקשתי משאלות מהריסים שנפלו לי, אתם יודעים, לעולם
אין לדעת.

יש לי בכיתה ילדה אחת, קוראים לה חן. היא מאלה שהתפתחו מהר...
בגיל 10 היא קיבלה מחזור, בגיל 11 היא התנשקה בגיל 14 היא עשתה
כבר כמעט הכל. יש לה ניסיון, ללא ספק. אבל לפעמים כשאני מסתכלת
עליה הולכת עם המחשוף העמוק הזה, נמרחת על כל הבנים, עושה
עיניים על ימין ועל שמאל, כשהיא מתעקשת במודע או שלא במודע
לנסות לפתות גם בנים תפוסים, גם את החברים של החברות הכי טובות
שלה, כל הניסיון הזה הופך בעיניי פתאום לזנותיות, היא נראית לי
פשוט דוחה ומגעילה, זולה.
יש לה קסם, כשהיא נחמדה אלייך אתה נמס, אתה לא שלא להיות נחמד
אליה בחזרה. לי בדרך כלל לא הייתה את הבעיה הזאת, אף לא
הסתדרנו יותר מדי, אבל זה לא ריב רגיל זה ריב של בנאדם עם אגו
מנופח ושל בנאדם ששונא לריב ולהתווכח, ובטח שעם אנשים שהוא לא
אוהב, הם לא שווים את האנרגיה שמוצאים בלריב איתם. כשהיא
מתחילה לרדת עליי אי פשוט אומרת טוב בסדר, את צודקת, סליחה,
והולכת, לא אכפת לי, היא נשארה בדעה שלה ואני בשלי, מה שהיה
קורה גם אם היינו מתווכחות על זה.
הכעס הזה בי עליה פיתח בי משאלה, שיהיה מישהו שחן תתאהב בו, עד
הסוף, לא סתם עוד מישהו שהיא משחקת איתו, משהו רציני, אבל הוא
לא ירצה אותה, הוא ירצה אותי... זה חלום קטנוני, חלום של קנאה,
אבל זה מה שרציתי - שפעם אחת היא תקנא בי, שפעם אחת אני אצא
מנצחת, רציתי לנקום בה על כל הפעמים שהיא ירדה עליי בלי סיבה,
על כל הפעמים שהיא גנבה לחברות שלי את החברים שלהן.

זה היה אחרי בצפר, גררתי בתשישות את עצמי הביתה, משפשפת את
עיניי בעייפות אחרי 8 שעות ארוכות ומיגעות של לימוד היסטוריה
ומתמטיקה, פתאום ראיתי ריס אחד שחור על האצבע שלי, קצת מלוכלך
בהפרשות מהעיניים, ניקיתי אותו ונשפתי, זה מה שביקשתי, הוא
עף.

הזמן עבר, אולי אפילו חצי שנה, תקופות טובות יותר וטובות פחות,
או אולי יותר נכון להגיד רעות ורעות יותר  באו עליי ועל חן,
לפעמים שונאות ולפעמים כמעט מסתדרות, שכחתי מהמשאלה שלי, היו
לי דברים חשובים יותר להוציא עליהם את הריסים שלי, כמו למשל
בעיית החבר שאין לי.

נסעתי לגל, חברה שלי במושב אחר, בעצם אחת החברות הכי טובות
שלי, היא הזמינה כמה ילדים מהמושב שלנו, ועוד כמה ממושב אחר
שלא הכרנו, חברים ממש טובים שלה, כמעט כמו החברה מהמושב שלנו.
"ויש שם אחד", ככה היא אמרה "אני חושבת שאתם מתאימים. הוא ממש
חמוד את יודעת, הוא קצת מלא אבל הוא נראה ממש טוב.. סיפרתי לו
עלייך, הוא אמר שהוא ישמח להכיר אותך".
"טוב," מה כבר יכולתי להגיד?
הם הגיעו שלושה, שי, גיא וניצן (שאותו גל ניסתה לשדך לי) וגם
קרן שגרה במושב של גל וגם לומדת איתנו בכיתה (ובעצם כולנו
היינו אמורים לישון אצלה אחרי שימאס לנו להיות במועדון) וגם דן
ומורן שהם שיכבה מעלינו אבל בגלל שהם חברים טובים של גל הם באו
גם.
ישבנו במועדון, חלק ישבו בפנים וראו סרט, חלק ישבו בחוץ
ודיברו. אני ישבתי בחוץ, קצת דיברתי, קצת שתקתי.
גם ניצן ישב בחוץ, הוא נראה חמוד עם שיער ארוך וראסטות, אבל
לעזאזל גל! הוא נמוך! וזה בתור גבוהה מאד בררני מצדי, אבל הוא
נמוך ממני בראש! איך אני אמורה להיות איתו?
בשלב מסוים של הערב גל לקחה אותי הצידה ואמרה "תראי תם (תם זה
כמו תום רק בלי ו'), דיברתי קודם עם ניצן, ותשמעי, הבחור די
מאוהב, אבל הוא נורא ביישן, הוא אמר שהוא מת לצאת איתך לטיול
או משהו כזה, אבל אין לו אומץ, הוא פשוט לא יכול ליזום", 'בעיה
שלו' חשבתי מה אני אעשה? זבש"ו כמו שאומרים. גם אני לא מסוגלת
ליזום דברים, גם כשאני רוצה, אז כשאני לא רוצה?!
"תראי מה אני הולכת לעשות - אני הולכת לשאול את שניכם במקרה אם
במקרה בא לכם לצאת איתי לסיבוב, ואחרי כמה זמן אני פשוט אלך
ואתם תישארו לדבר, גם אם לא יצא מזה שום דבר חוץ מידידות, זה
גם משהו."
הייתי מבועתת, זאת המילה לא יכולתי לזוז, מה אני אמורה לעשות
איתו? "תראי גל, אני ממש לא חושבת שכדאי," ניסיתי להתחמק "אני
ממש לא רוצה אותו, אולי בתור ידיד, אבל ממש לא יותר מזה".
"גם ידידות זה טוב" היא חייכה את חיוך הגל המדהים שלה, ביישן
ונועז ביחד. מה יכולתי להגיד לה? מה יכולתי לעשות בפני החיוך
הזה? היא בסך הכל רוצה בדיוק כמוני שיהיה לי כבר חבר. לא
יכולתי להגיד לה שהוא נמוך ואני אפילו לא מסוגלת לחשוב עלינו
ביחד, אפילו בראש שלי זה נשמע טיפשי.
בסוף יצאנו לטיול, דיברנו איזה שעה, על בצפר וכאלה, ואז חזרנו,
זה לא נרשם בתור שום דבר מיוחד, ואם לא הייתי יודעת שהוא רוצה
אותי אז גם לא הייתי מנחשת. זאת גם לא הייתה שיחה כזאת
מעניינת.
חזרנו, ישבנו רחוקים אחד מהשני, הקלה עצומה בשבילי... ניצן
נרדם, יותר עדיף כמו שאומרים, הרבה יותר עדיף.
זה היה לילה של תחילת הסתיו, יום שישי - תכף שבת... היה קר,
ממש קר. על אחת הספות התחילה ערמה של ילדים, ישבנו צפופים,
צפופים כדי להתחמם, אבל לאט, לאט חלק הלכו אל קרן לישון, או
שסתם נרדמו על הספות האחרות מתכסים בוילונות ישנים. בסוף
נשארנו על הספה רק מורן, דן ואני - דן בצד אחד ומורן ואני בצד
השני. מכאן הכל קרה לאט, במעורפל... ישבנו צמודים מתחממים אחד
מהשני, ואז הוא העביר את היד שלו אחורה... ושם אותה מסביבי...
הכל בהילוך איטי. הוא חיבק אותי, זה היה אחד הדברים הכי נעים
שהיו לי עד אז, פשוט לשבת שם לידו ולהרגיש אותו מחמם אותי ככה,
אבל אז ההיגיון התחיל לצעוק, להזכיר את כל מה שגל אמרה לגביו
"שחקן, אוף הוא פשוט משחק עם כולן, שיחליט כבר את מי הוא רוצה
וזהו", ושהיה לה סטוץ איתי ואיך הוא התנהג אחר כך, ופתאום נורא
נבהלתי, אני כבר לא זוכרת ממה אולי זה פשוט אני שתמיד הורסת
הכל עם הפחדים שלי.

בר הוא מהמושב שלי, הוא ידיד טוב שלי אבל לפעמים הוא ממש
מעצבן, בשלב הזה הוא התחיל להציק לכולנו ש"בוא נלך כבר אל קרן"
בכל סיטואציה אחרת זה היה משגע אותי אבל עכשיו קפצתי על
המציאה.
"טוב יאללה, הולכים," אמרתי והתנערתי ממורן בלי לחשוב פעמים.
הלכנו אל קרן, ישנו אצלה, מורן הלך לישון בבית שלו.

בימים שאחר כך הבנתי שני דברים: הראשון הוא שאף אחד לא ראה את
מה שהיה עם מורן, כנראה שזה היה ממש קטן, שקוף כזה ורק אני
הגדלתי דברים כמו שאני תמיד עושה. השני זה שקטן או גדול עשיתי
טעות שהלכתי, כי אני רוצה את מורן, כל כך...
ביקשתי אותו מכל הריסים שנפלו לי. אבל ביקשתי עוד דבר, ביקשתי
את האישור של גל, כי ידעתי שאם גל תגיד שזה באמת, אז זה באמת.

שוב עבר זמן, שוב שכחתי, כמעט.
סבא של גל נפטר, באתי אליה להיות איתה, גם קרן וחן שבזמן
האחרון נהיו חברות ממש טובות (זה הקסם, בתחילת השנה הן לא סבלו
אחת את השנייה...) ומורן.
לא היה לי מה להגיד לו, אז לא אמרתי... מאוחר יותר ישבנו רק
שנינו בחוץ, כי קרן וחן נכנסו פנימה לראות טלוויזיה, ודיברנו
על החורף, לא יותר מזה, אבל דיברנו, לפחות זה, למען האמת לא
היה שם שום מתח, שום זכר למה שקרה, זה עזר לי.
אחרי שכולם הלכו ורק גל ואני נשארנו, בין הדמעות היא אמרה לי,
"את יודעת תומי, אני חושבת שמורן רוצה אותך... הוא אמר לי פעם
שאת ממש כוסית בעיניו".
"טוב", גיחכתי, לא סיפרתי לה אף פעם על מה שקרה בלילה ההוא, זה
אף פעם לא היה מספיק חשוב. עד אז. "ותם, אם את רוצה אותו גם אז
תלכי על זה, לא צריך לעצור אותך שאני הייתי איתו פעם".
הייתי מבולבלת, לא הגבתי פשוט שתקתי, גל יודעת שכשאין לי מה
להגיד אז אני פשוט שותקת ומכבדת את זה. לא הייתי בטוחה אם אני
רוצה אותו, אבל לאט, לאט התחבר לי שכן, ושמעבר לזה, ביקשתי
שמורן ירצה אותי ושגל תגיד לי את זה, שהיא תמליץ עליו, וזה מה
שקרה. גל אמרה לי שמורן רוצה אותי ושהיא בעד! לא ידעתי מה
לעשות עם עצמי, הייתי מאושרת.

"נו תם, אז מה קורה בינך לבין מורן?"
"מה?"
"נו, את יודעת על מה אני מדברת."
"לא קורה שום דבר, מי אמר לך שקורה?"
"גל אמרה לי שהוא אמר עלייך שאת כוסית עולמית."

שיעור לשון, מתכתבת עם קרן... הסברתי לה ששום דבר עוד לא בטוח
ושממש אין לי כוח שכולם ידעו שלתם אולי יש משהו עם מורן וידחפו
ויציקו. אני יודעת שהם עושים את זה מאהבה, כי אכפת להם, אבל
מבחינתי זו הייתה פריצה לשטח שהוא פרטי שלי, וזה הלחיץ אותי
ולא רציתי שזה יקרה, הפעם אולי באמת יקרה משהו... אולי.
דיברנו על זה כל השיעור, ובסוף הוספתי "קרן, תראי, אני יודעת
שאת וחן ממש קרובות עכשיו, אבל אני ממש לא רוצה שהיא תדע,
במיוחד היא." קרן ידעה מה חשבתי על חן ובעבר היא הסכימה איתי,
אבל עכשיו חן הייתה נחמדה אליה והיא אפילו לא שמה לב.
"אל תדאגי אני לא אספר לה."
"אני לא רוצה שהיא תדע על זה, זה לא ענינה והיא מתה על דברים
כאלה, אם היא תדע היא בטוח תידחף."
"תראי, תם, אני ממש לא רוצה להתערב בכל העניין הזה בינך לבין
חן, אבל היא ממש דלוקה עליו כבר מזמן... לפני איזה חודש היא
הייתה במסיבה של השכבה שלו ונדלקה עליו מהרגע שהיא ראתה
אותו."

באותו ערב כשצחצחתי שיניים, ראיתי שנפל לי ריס, לקחתי אותו על
האצבע, "את מורן" חשבתי, ולמרות שהאצבע שלי הייתה רטובה הוא
עף. ישר.

יש אמונה, טפלה או לא, שאומרת שאם נופל לך ריס אתה יכול להביע
משאלה והיא תתגשם.
אני לא יודעת אם תמיד האמנתי בזה, עכשיו אני מאמינה, בכל
כולי...

הכל אמיתי, חוץ מהשמות.
מוציא אותי די זונה? זה לא היה אמור לצאת ככה...