אני ממש רוצה לישון. כבר יומיים שלא יוצא לי להפגש עם אמיר.
אני עובדת עד מאוחר וחוזרת מותשת הביתה. היום הבטחתי לו שנצא,
וזה אומר שאני חייבת לצאת מוקדם יחסית מהעבודה, שאספיק לנוח
לפני כן. הוא לוקח אותי למסעדה, וזה כיף כל-כך כי אמיר מכיר את
המסעדות הכי טובות, ואנחנו מצליחים להגיע אליהן לפני שאנשים
אחרים שמעו עליהן. במיוחד נחמד כשמישהו אחר מספר לי על המסעדה
החדשה שהוא היה בה, ואני אומרת "המסעדה הזאת? הייתי בה כבר
לפני חודשיים".
אמיר אוסף אותי, ואנחנו מגיעים למסעדה. המסעדה ממש יפה, צבועה
בגוונים של כתום והתאורה בה נעימה מאוד. אמיר מזמין חזה אווז
ברוטב דבש ודובדבנים. אני מזמינה המבורגר ופירה.אני אוהבת
מסעדות, אבל לא כל-כך אוהבת אוכל. אם לכל אחד יש צד אפל - זה
הצד האפל שלי. וכמו שאחותי אומרת - "אם זה הצד האפל שלי - אז
אני בנאדם מאוד בהיר".
בסוף הארוחה אמיר מרצין.כשאמיר מרצין - זה כמעט מצחיק.אמיר
תמיד צוחק על הכל, אז כשהוא מרצין זה נראה כל-כך מוזר, כאילו
זווית הפה שלו לא מתאימה לשאר הפנים.
אמיר אומר: "טוב, לא התכוונתי שהמעמד יהיה רשמי כל-כך, אבל אני
חושב שזה מתאים דווקא. זה לא שאני חושב שלא צריך כאן איזושהיא
רשמיות, אבל עכשיו כשאני מסתכל על הסיטואציה - היא נראית קצת
מוגזמת, וזה בטח לא הסגנון שלך בכלל, אז חשבתי..."
- אמיר?
- כן?
- מה רצית להגיד?
- רוצה להתחתן אתי?
- מה?
- אני יודע שעוד לא עברנו לגור ביחד. אבל זה מרגיש נכון, לא?
אני חושב שאנחנו צריכים להתחתן. כלומר, אם את רוצה.
- מה?
- לא?
- לא יודעת. כלומר, תודה ששאלת, אבל
- על לא דבר
- אבל - לא יודעת. זה לא שאני לא אוהבת אותך, כן?
- כן, כן. ברור.
- אבל... פשוט תתן לי לחשוב על זה קצת?
- כן, בטח.
ושנינו שותקים. אמיר מסתכל עלי, ואני מסתכלת על הפירה. אני
אוזרת אומץ ואומרת "הרסתי לנו את הערב, מה?". "לא, לא, מה
פתאום?", הוא עונה, ושנינו פורצים בצחוק. "תחשבי על זה אבל,
כן?". "כן, בטח. אני לא אומרת לא, אני רק רוצה לחשוב על העניין
לפני שאני עונה. לך כבר היתה הזדמנות לחשוב על זה, ואצלי
הרעיון עולה פעם ראשונה, אתה מבין?"
- כן, בטח. שנזמין חשבון?

ניסיתי לישון, אבל כמובן שלא הצלחתי. בשעתיים הראשונות התהפכתי
במיטה. אחר כך הרגשתי יובש בגרון, אז קמתי לשתות קצת מים קרים.
ואז, מכיוון שכבר קמתי - התחלתי לראות טלוויזיה. בערוץ הסרטים
שידרו את "ארבע חתונות ולוויה" בפעם המאה, ובפעם הראשונה
הרגשתי אמפטיה ליו גרנט. הגמגום המטופש שלו לאורך כל הסרט נראה
לי הגיוני.
אמא שלי התעוררה גם, והתיישבה לידי. סיפרתי לה את אירועי הערב,
והיא אמרה לי שלפי דעתה אני צריכה להסכים. מאוד מופתעת, אמרתי
לה "חשבתי שאת לא אוהבת אותו"
- האמת, שעדיין יש משהו שמפריע לי בו. זה נכון. אבל בכל זאת,
הצעת נישואים בגיל הזה זה לא משהו שזורקים
- אמא, אני בת עשרים ושש
- זה בדיוק מה שאני אומרת
- ואת מעדיפה שאני אתחתן עם מישהו ש"מפריע לך" מאשר שאשאר
רווקה עוד כמה שנים
- ככה לפחות יהיו לך ילדים. גם זה משהו
ברגעים כאלה אני צריכה להזכיר לעצמי שאמא שלי אוהבת אותי, והיא
מתכוונת רק לטוב. מחשבות כאלה עוזרות לי להרגע, ולא להתפרץ
עליה כמו שממש ממש בא לי לעשות עכשיו.
הסרט נגמר וחזרתי למיטה, רק כדי לא להמשיך את הדיון עם אמא
שלי. אולי היא צודקת? לא, הפעם היא לא צודקת. במשך שנה היא
אומרת לי שהוא עוד מעט יעזוב אותי בשביל מישהי שנראית יותר טוב
("את מתוקה, דוריתי, אבל בחור כזה - הרבה בחורות רצות אחריו"),
אז פתאום להתחתן איתו? לקנות בית, לעשות שלושה ילדים, ואז הוא
יעזוב אותי? לא נראה לי.
בכל אופן, אני צריכה לחשוב על זה עוד.

אני אמנם לא אוהבת אוכל, אבל גלידה זה לא אוכל, ולכן מצאתי את
עצמי היום אוכלת קופסה שלמה של גלידת שוקולד-שוקולד-צ'יפ. אני
אצטרך הרבה אנרגיה היום, ובמקום זה יש לי בחילה מכל הגלידה
הזאת - אז הקאתי אותה החוצה. אמיר לא התקשר כבר שלושה ימים,
והיום התקשרתי אליו , ואני נוסעת אליו לדירה.
"אני מבין", הוא אומר, "לא, שנייה. אני בעצם לא מבין. למה
לא?". "קשה לי להסביר את זה", אני אומרת, "משהו פשוט לא מסתדר
לי בזה"
- את ואני ביחד. משהו לא מסתדר לך בזה?
- לא... כן. משהו לא מסתדר לי
- אבל מה?
- לא יכולה להסביר
- לא יכולה או לא רוצה?
אמיר מחייך אלי חיוך ציני, ואני שוב מישירה מבט אל השטיח
בסלון. שטיח יפה, לא שמתי לב אליו קודם. "תשמעי, דורית, אני
חושב שאת צריכה להבין בעצמך מה את רוצה שיקרה כאן, ביננו. אני
חושב שלא כדאי שנמשיך עד שלא תדעי מה שאת רוצה"
- אנחנו נפרדים?
- אנחנו לוקחים הפסקה
- זה נשמע לי אותו הדבר
- זה תלוי בך
אני יוצאת מהדירה, ומתוך הרגל מתקרבת לנשק אותו לשלום. הוא
נרתע. ואני מרגישה אדיוטית. ממש כמו יו גרנט.

למחרת, החום שלי עלה ל-37.8, ונשארתי בבית. אמא שלי הכינה לי
מרק עוף, ואחותי הביאה לי ספרים לקרוא. סיפרתי לאחותי את מה
שקרה. "את אוהבת אותו?" היא שאלה. "ברור", עניתי.
- אז?
- אני לא בוטחת בו לגמרי
- מה זאת אומרת?
- את יודעת מה שאמא תמיד אומרת, שיש משהו שמפריע לה
- טוב, הכל מפריע לה. היא מופרעת באופן כללי
- אורלי, נו...
- נו את בעצמך! בגלל זה אמרת לו לא?
- לא יודעת. אולי.
- את חייבת לצאת מהבית. את נעשית פסיכית כמו אמא
- אני לא משאירה את אמא שתגור לבד. היא תתמוטט
- בינתיים זו את שמתמוטטת
- ומי יטפל באמא - את? את ברחת לך מזמן
- אמא יכולה לטפל בעצמה
- אני בסדר גמור. אני אהיה בסדר.
המשכנו לריב עוד כשעה, ובסוף אורלי עזבה את החדר בעצבים. אני
לא צריכה את כל המתח הזה עכשיו. אני עייפה. אני צריכה לישון.
בימים שאחרי, אמא נשארה איתי בבית, לנחם אותי. "יותר טוב
בלעדיו", היא אומרת, "את רואה - הוא אפילו לא מתקשר לשאול מה
שלומך". היא גם מתחילה מחדש לשדך לי בחורים, אבל אני עייפה
מדיי. מותשת מהכל.  אמא רוצה לבטל את הנסיעה שלה לחו"ל. היא
קבעה לטוס עם חברות לשבוע בפריז בעוד יומיים, אבל עכשיו היא לא
רוצה להשאיר אותי לבד. "אני אהיה בסדר", אני מבטיחה, "אני כבר
מרגישה הרבה יותר טוב, ואורלי תדאג לי".
"אני לא רוצה להטריח את אורלי", היא אומרת, ואורלי מייד קופצת
ומוחה שזו לא טרחה בכלל.
מתקפת האחיות עובדת היטב, ואמא נוסעת לחו"ל. היא תתקשר כל יום
כדי לוודא שאני בסדר.

האמת שקצת אבוד לי לבד בבית, אז אני חוזרת לעבודה. לאט-לאט אני
מצליחה לחזור ולהתרכז בשורות שעל המחשב. בערב, כשאני חוזרת
הביתה, מחכה לי ארוחה חמה ונהדרת שאורלי הכינה, והיא גם הביאה
את "הנסיכה הקסומה"  בדי.וי.די. לא היה לי תיאבון, אבל צחקנו
המון. אורלי לא העלתה את נושא אמיר, ופעם ראשונה בהרבה זמן
שהיא לא הציקה לי לצאת מהבית. כמעט טוב לי.
ביום השני אזרתי אומץ, ואחרי העבודה הלכתי לסופרמרקט לבד.
גיליתי מחדש שאסור ללכת לסופרמרקט רעבים - קניתי אוכל קפוא
בחמש מאות ש"ח. ייקח לי חודש לגמור את כל האוכל הזה. אולי
אורלי צודקת. אולי לגור לבד זה לא כל-כך נורא? אני יכולה
להתחיל בלגור עם שותפה, ולראות איך זה. אבל זה יקר מדי. אולי
בעצם לא יקר מדי? אני מסתכלת בעיתון, ומטלפנת לשתי מודעות של
דירות להשכרה.
טוב, גם יקר מדי וגם מפחיד. מה אני בכלל יודעת על האנשים האלה?
נעזוב. נלך לישון עכשיו.

ביום השלישי הכל הלך רע. פעמיים כי רע. כזה חוסר מזל כל היום.
היום נפתח בזה שהכנתי לעצמי קפה וגיליתי שנגמר הסוכר. ולא - לא
קניתי סוכר אתמול בסופרמרקט. כשיצאתי מהבית לעבודה, נפלו לי
המפתחות של המכונית לתוך הפיר של המעלית, ברווח בין הדלת לתא
של המעלית. אין לי מפתחות ספייר. לקחתי מונית לעבודה, והיה פקק
בדרך. גם יום העבודה לא היה מוצלח במיוחד. הדבר הכי מרגיז היה
שהתקשרתי למוסך והם אמרו לי שסט מפתחות חדש יעלה לי 600 ש"ח.
התקשרתי לטכנאי מעליות, והוא רצה 300 ש"ח לביקור. בערב התקשרתי
לאורלי, שלא ידעה מה לעשות, אבל "לאמיר זה גם קרה פעם, לא?"
- וואלה
- וואלה
- אני לא מתקשרת אליו, אורלי
- למה לא? לא נפרדתם בריב
- נו, ברור לך שזה לא מתאים
- אז תשלמי 300 ש"ח לטכנאי של המעליות
- אין לך אף אחד שאת מכירה שיודע מה לעשות?
- יש
- מי?
- אמיר
- להתראות, אורלי
- להתראות
אני הרי רוצה להתקשר אליו. אני הרי אתקשר אליו בסוף. אני בטח
הפלתי את המפתחות כדי שתהיה לי סיבה להתקשר אליו. אז למה אני
מחכה.
יושבת ליד הטלפון. איזו שטות. הוא שונא אותי עכשיו. הוא לא
רוצה לשמוע ממני.  
אני רוצה להתקשר אליו. אני אתקשר אליו.
אני מתקשרת אליו והוא לא בבית.השארתי הודעה והסברתי למה
התקשרתי. שמתי "יומנה של בריג'ט ג'ונס" בדי.וי.די, וניסיתי
לשכוח מכל העניין. בדיוק כשקולין פירת' אומר לרנה זלווגר שהוא
אוהב אותה כמו שהיא (טוב, לא חוכמה - היא עדיין רנה זלווגר),
אמיר מתקשר.
- היי
- היי
- מה קורה?
- שום דבר מיוחד, רק מעלימה מפתחות. זהו
- הערתי את אמא שלך עם הטלפון?
- לא, היא בפריז
- אה. אז מה עושים?
- בקשר למה?
- עם המפתחות שלך
- חשבתי שאתה יודע
- כן. טוב, אבל את לא יכולה לעשות את זה לבד. את רוצה שאני
אבוא?
- כן, זה יהיה מצויין
- אכפת לך שנעשה את זה מחר? רק עכשיו חזרתי הביתה. אני עייף.
- בטח. מחר בשמונה?
- מחר בשמונה. טוב לשמוע ממך
- גם כאן. ביי
סגרתי את הטלפון ובכיתי. אני שונאת להיות כזאת רגשנית, אבל מה
אני אעשה.
אני אנסה לישון.

"אסור לקחת כדורי שינה על קיבה ריקה", אומר לי הרופא. הכל בחדר
בצבע ירוק, ולפי הפנים המבוהלות שמסביבי - הפנים שלי מתאימות
לסביבה. "בטח שלא שני כדורי שינה בבת אחת".
"זו היתה טעות, נכון?", שואלת אותי אורלי, "זו לא קריאה לעזרה
או משהו". "מה פתאום", אני אומרת לה. "רק הייתי עייפה קצת
ומטושטשת".
אורלי הודיעה לאמיר שיגיע לבית החולים, וכולנו הסכמנו שאמא לא
צריכה לדעת. "היום אני שומר עלייך, שלא תעשי עוד שטויות". הוא
מחייך אליי והוא נפלא. יום אחד הוא ימצא מישהי נפלאה כמוהו,
אבל לעכשיו הוא רוצה להיות איתי.
בערב משחררים אותי מבית החולים, ואמיר לוקח אותי אליו לדירה.
הוא פותח את הדלת, ונושא אותי למיטה, כמו כלה. הוא נושק לי
נשיקת לילה טוב ואני נרדמת.

כשאני פוקחת את העיניים מתחיל כבר בוקר. אני מסתכלת על אמיר
והוא פשוט הדבר הכי יפה בעולם. אני עדיין אוהבת אותו ורוצה
אותו כל-כך. אבל אני צריכה לישון עכשיו. אני עייפה. יש לי בתיק
שלושה כדורי שינה. אני לוקחת אותם. אולי עכשיו אצליח לישון
טוב-טוב. אולי עכשיו אני אוכל להיות איתו לתמיד.