כרמל זה שוק שאף פעם לא ניתן לאהוב כך סתם מתיאורים. צריך
לעבור בו ולחטט רגליים בינות הדוכנים והמון האדם כדי להבין את
מהותו וצורת נשימתו.
השמש נתגלתה סוף-סוף מבעד העננים, שהמטיחו (המטירו-הטיחו) את
זעמם בארץ המלוכלכת של תל אביב. צעדתי לעבר השוק לקנות לימונים
עבור המסיבה בערב. בכניסה לשוק ישבו ערסים ושיחקו שש-בש.
השתוקקתי לצפות בהם ואולי ללמוד משהו חדש, אך הצורך העז למלא
את חובת הלימונים גרר אותי מהם לנבכי השוק. עוד לא פסעתי שנים
עשר צעדים והדוכן הראשון שנקרא אל דרכי היה באופן לא מפתיע
בהחלט דוכן של לימונים.
"כמה קילו?" שאלתי את המוכר, שהסיט את מבטו מקבוצת מתגודדי
השש-בש, ישר את כובע הקסקט שלראשו, משך פעמיו, נזדקף וענה
"ארבע וחצי."
שנינו ידענו שהמחיר הזה הוא מחיר של סופר לכל הפחות, ורחוק
לפחות בשקל מהסטנדרטים של השוק, שאמורים להיות עממיים.
"מה אתה אומר, למטה קניתי שבוע שעבר בשלושה וחצי," התרסתי נגדו
בחיוך של מסחרה. במקום לענות לי משך את כתפיו אגב כאילו אומר
תעשה מה שאתה רוצה. מה יכולתי לעשות בשלב זה, התחלתי יורד
במורד.
העומס באותה שעה בשוק היה כמעט בלתי נסבל והצטערתי שלא הגפתי
את השוק מסביב. תוך מספר פסיעות וכמעט החלקה תרביצי מים וחול
מעורבבים טוב מאוד זה בזה החלו עולים בבגדי. הגעתי רק עד
הפרחים כאשר הדוכנים של הפרות והירקות נראו רק באופק. בדוכן
האגסים התייאשתי. התבאסתי על השקל שאני חוסך ואגב כך מבזבז חצי
שעה. ''טיים איז מאני'' זה נכון, אבל לא כמו שכסף אף פעם לא
שווה לזמן. חזרתי לאחור, חושב מה אומר למוכר ואם בכלל ירצה
למכור לי עכשיו, לאחר שלא קניתי אצלו מלכתחילה. מיד לאחר שראה
אותי וקלט שאין באמתחתי שום שקית ושום צהוב, חייך כלפי והתקדם
לעבר הסחורה. ביקשתי קילו והוספתי שגליתי מדוע שווה לי לשלם
אצלו. החמאתי לו על האסטרטגיה של מיקום הדוכן, במעלה השוק,
היכן שאנשים אינם מחטטים את רגליהם רד עלה. הודיתי ששווה לי
תוספת שקל על בזבוז של חצי שעה ופניתי לשלם.
"קילו מאה," אמר בתשובה למחשבותיי.
"יאללה, חמש."
הסכמנו. השוק הוא באמת הזדמנות טובה להיפטר מכל הכסף הקטן
שבארנק, אם כי באוטובוסים הדבר מסב עונג רב בהרבה. התחלתי
להיפטר מכל המטילים שישבו אצלי בכיס האחורי של הג'ינס. במפתיע
הכסף שעמד לרשותי התחלק כך שאת מחיר הלימונים שילמתי בעשרים
וחמישה מטבעות של עשר אג', ואת יתרת שנים וחצי השקלים בחמש
מטבעות של חצי שקל. שאר המטבעות שהיו לי היו חמישה שקלים
בודדים, די לקנות סמבוסק או משהו בסגנון במאפיה שבאלנבי.
"קח חמש," אמרתי לעבר היד הפתוחה שהושטה לעברי. יצקתי את
המטבעות לתוך ידו הלא גדולה במיוחד, חושש שמא תכרע תחת הנפח
הלא קונבנציונלי של חמישה שקלים.
לפני שהספיק להיכנס להלם מוחלט פלט " זה מה שאתה מביא לי?"
כאילו הפלתי מארה על חייו.
"מה יש? זה לא כסף?" החזרתי בשאלה.
"מה אני יעשה אם כל הכסף הקטן הזה?" אמר ותוך כדי כך החל מפריד
את הכסף כך שאת הקטן יותר זרק למגרתו כמטבעות שאין הופכין. לא
שאני חושב שמטבע של חמשה שקלים זה כסף גדול, אבל כל אחד
והפרספקטיבה שלו, אז מי אני שאתערב, אם כי בכלל אין לי צורך
להיתמם. סטיפות כמו שראיתי אצל מוכרים, רוכלים ושאר מיני
עסקינן, תמיד הוציאו לי את העיניים. נו טוב ככה זה כשאין חשבון
בנק. מבט חטוף למגירה שלו והרגעתי אותו.
"אם תאסוף את כל המטבעות, יש לך שם איזה מאתיים שקל," הגזמתי
בהיסטריה.
"תן מאה וקח הכל," ניסה עוד לעשות אותי פראייר פעם שניה.
לרוע מזלו הוא לא ידע שכל כך הרבה פעמים יצאתי פראייר בחיים
הקצרים שלי, שבכל פעם זה מצריך תחכום רב יותר. נפרדתי ממנו
לשלום, ספק מבטיח שאחזור פעם נוספת, לא שאיכפת לו, אבל מה אני
יודע. באמת נראה היה לי שקצת הגזמתי אתו בעסקת המכירה, מה אלה
השיחות הללו בצהריי היום שהפך חם יותר ויותר. בכל אופן, זה בסך
הכל שוק. האבנים לא הפסיקו לדפוק בראשי כל הזמן הזה. גם אני
וגם המוכר שמחנו שסיימנו את חילופי הנכסים ופנינו לאן שבאמת
מעניין. משחק השש-בש היה בעיצומו. שני ערסים היו מרוכזים ונראה
לי ששיחקו לפחות על חמישים שקל נקודה. השש-בש ששיחקו  היה בעל
חוקים שונים במקצת. לא התלוננתי, כל ג'ונגל והחוקים שלו.
התרכזתי בכדי שאוכל לקלוט מה בדיוק משוחק תחת אפי, ובערך אחרי
שתי דקות התחלתי להבין, אם כי הערס השמן היה בעמדה עדיפה
בהרבה, על הצעיר, שדרך אגב גם היה ערס, לא שמח כלל. מצבו היה
עדין. המזל לא רק שלא שיחק לידיו, אלא ששיחק עם עצמו במחול לא
ייאמן של תעתועים, גורם לצעיר, שהיה שחקן שש-בש טיפש, להאמין
שאולי מצבו משתפר עד כדי עדיפות ויזואלית במערך האבנים.
הסתברות היא מדע שנשענים עליו כל הזמן בשש-בש. מי בידע מי
באינטואיציה, כולם חושבים על כך ברמה זו או אחרת של הבנת
המשחק. המנצחים הגדולים הם אלה המאמינים במשהו. אצל חלק זה
אלוהים, חלק במספרים וחלק סתם מתפללים למי שיעבור בסביבה
וישמע.
"זה הולך למארס," אמר הכבד לאחר זמן ארוך בו לא פצה את פיו.
מיד ראיתי חרטה על פניו המצערת שלא השכיל לשתוק ולא להתגרות.
ניסיתי לזכור את פניו כדי שיום אחד לא אשחק נגדו בטעות על כסף.
גם שחקן טוב, גם מדבר עם האבנים וגם מאמין באלוהים, זה כבר
יותר מדי בשבילי. זכרתי לבטח שהוא יושב ליד הלימונים.