" נו אתה בא?" היא אמרה לו. היא ידעה שהוא יאחר גם הפעם, זה
תמיד ככה, וכל פעם הוא מאחר ביותר זמן. זה פוגע בה. זה נותן לה
הרגשה שהוא מזלזל בה, אבל היא אוהבת אותו בכל זאת, ובגלל זה
היא לא רוצה להעיר לו על זה, כי היא פוחדת שהוא יעזוב אותה.
אבל זה מפריע לה ואין מה לעשות.
"אני כבר בא! דקה! אני מתארגן ויורד!"
"טוב, אבל תעשה את זה מהר כי הזמנתי כרטיסים". אז הם יצאו
לסרט והיא לא ציפתה שזה יקרה. הכל התחיל נפלא אבל נהרס מאוחר
יותר. הם יצאו למסעדה אחרי הסרט והוא הזמין ספגטי, כרגיל.
"אבל תמיד אתה לוקח ספגטי! את זה גם בבית אתה יכול לאכול!
אולי לשם שינוי תיקח משהו אחר?" וככה זה המשיך והריב התפתח
לממדים עצומים ובסוף הוא אמר לה: "זה כבר הרבה זמן אני מרגיש
שאת אף פעם לא מרוצה ממה שאני עושה, וזה מפריע לי! אני חושב
שכדאי שנעשה הפסקה. אני כבר לא מרגיש איתך כמו בעבר."
זה עיצבן אותה שהוא שמר את הכל בלב, אז היא פשוט קמה ועזבה
אותו. מאז היא לא ראתה אותו יותר, עד לאותו יום. זה היה בערך
שנתיים אחרי, בפארק הגדול בתל אביב. זה היה מאוד לא צפוי אבל
הם נפגשו. במקרה, יד הגורל. היא צעקה: "אז מה נסגר עם
הספגטי?" שניהם חייכו. התקרבו אחד אל השני, התחבקו. חיבוק כל
כך מתוק. מי יודע, אולי האחרון.