עשרים פחות ארבע עשרה עשרה... חמש תשעים! בן זונה מרציאנו, דפק
אותי בתשעים אגורות. מסטיקים בתשעים אגורות! עלאק אין לו עודף.
אני, כמו אידיוט, מסתכל עליו מושיט יד אחת לקופה ויד שניה
לקופסה של המסטיקים, והוא נותן לי מטבע של חמש שקל ושש
מסטיקים. עגולים. בלי עטיפה. מסטיקים שהשמש המזוינת מבשלת לי
בתוך הכיסים ובטח כל הצבע של המסטיק כבר נמס לתוך המכנסיים. זה
מה שחסר לי, את אמא על הראש.
תשעים אגורות. על מי הוא חושב שהוא בא לעבוד, על איזה ילד???
שייחנק ויקנה עם זה תרופות. מניאק.
זוז, זוז!!! אין לי עצבים בשבילך עכשיו. מתחרמן לי על הירקות.

זוז! גם זה!! לא רוצה למות כבר?! גם כן זה. קובה, ההיפופוטם
השכונתי שלנו. לפני שש שנים ברח מהגן חיות העירוני של קריית
אונו, הגיע עד לפה, לשכונת מטלון. ואל מי? אל סימוני הקצב,
שהיה לו השכל להתקשר למוקד העירוני והטיפשות להאכיל אותו
בסטייק בקר משובח עם צלע. קובה, שהיה רעב כמו סוס, למרות שהוא
היפופוטם, תקע את הסטייק ומיד נחנק ופירפר. אחרי כמה שניות הוא
כבר התחיל להכחיל כולו מחוסר חמצן עד שבאו החברה מהמוקד
העירוני, ואחד מהם, שהיה פעם במד"א, עשה לו "היימליך", מה שגרם
לסטייק לצאת והציל את קובה, שנשאר כחול.
גן החיות לא היה מוכן לקבל אותו בחזרה, בגלל הצבע. "מי יאמין
שהדבר הכחול הזה הוא היפופוטם?" אמרו. אז קובה נשאר בשכונה.
בהתחלה עוד התלהבנו ממנו. היינו רוכבים עליו לבית ספר, אוספים
בעזרתו קרשים לל"ג בעומר. השיא היה כששיתפנו אותו בתור שוער
בטורניר השכונות של יהוד. כמה זמן שלקח לאלף אותו שעדיף שיעמוד
בשער בפרופיל, כי ככה הוא סוגר את השער טוב יותר. אבל כשסוף
סוף הוא קלט, אין. אפ'חד לא הצליח להבקיע לו שער, מלך! היינו
עולים כולנו למעלה והוא היה נשאר בהגנה. בטח שזכינו באליפות.
אחר כך כבר פחות התלהבנו, וקובה התחיל להסתובב עם הקווקאזים
מ-ו' החדשה, שמהם הוא בכלל לא היה רואה כבוד. הם השתמשו בקרן
שלו כדי לפצח את בקבוקי הבירה "נשר" שלהם, ככה שהיה נודף ממנו
כל הזמן ריח של אלכוהול, ומרוב שהוא היה איתם כל כך הרבה שעות
והיה רואה איך בבוקר הם הולכים שפוכים ומדדים הבית, הוא התחיל
לחקות אותם וללכת בצורה משונה כשחיוך דבילי מרוח לו על הפנים.
אנשים שלא היו בעניינים חשבו שמדובר בהיפופוטם כחול ושיכור.
לדעתי, אני יודע ב-ד-י-ו-ק את מי הוא מחקה, אבל אני מעדיף שלא
לומר, בטח לא אחרי מה שהוא עשה בשבילי באופן אישי. טוב, זה לא
שהוא היה מודע לזה אבל כל כך נהניתי לראות איך שהוא בעט ברגב
השמן והגמד כשזה התגרה בו עם עלה של חסה. בעיטה לעצם של השוק.
בעיטה שאמרה "יאללה, לך דחוף את החסה ש'ך, לא רוצה ולא צריך."
רגב הבן זונה. כן, גם הוא, לא חסרים.  אנ'לא אסלח לו בחיים איך
כשהיינו בכיתה ג' הוא רץ לספר לאוסנת שאני זה שלקח ת'כסף
מהקופה של הכיתה, ובכך הרס לי את הפוטנציאל לקשר רומנטי עם
המורה היחידה שבניתי עליה.
יאללה יה קובה, רד לי מהסל. עזוב את הירקות. עזוב אומר לך!
קח, קח מסטיקים.
קובה? קובה?!
מרציאנו, יא בן זונה. על המצפון שלך.