נשימה עמוקה
וכעת קצרה
ועכשיו יותר עמוקה
וכעת
דממה...

דממה שוררת ואני משחקת עם הצליל של אותן הנשימות.
כמה מפחידים הרגעים בהם הן נעצרות והדממה כפולה כפליים,
חוץ מזמזום של איזו מכונה חשמלית או תיקתוק של אחד מן השעונים,
שכן עובדים, על הקיר.
מרב מחשבה על איך לנשום ובאיזה קצב אני מרגישה קצרת אויר
וכעת זה מתקשה להתבצע בזכות עצמו.

"כמה מטופש
שכחתי איך לנשום"

צחוק קטן שבר את השקט,
נבהלת מעצמי.
וחוזרת הדממה.

"עכשיו זה הזמן לחשוב,
עכשיו זה הזמן להחליט,
להתמודד.
זה הזמן להתווכח ולענות על שאלות שכוחות וכואבות"
"למה הוא עזב אותי?"
השאלה הנשאלת
"מה אני רוצה לעשות עם החיים האלה?"
שאלה שחייבו אותנו לשאול.

ובמקום,
אני נושמת.

"דנה, שמוליק הלך להביא פרחים, מחר יום גדול, אני מתה על מה
שלבשתי אתמול, איזה מתה את שונאת את עצמך מתי כבר תודי, מאוהבת
אני מאוהבת, הוא שונא אותך, וואי לא הסתרקתי, איך בא לי קצפת
עם תותים, לא, לא, לא, זה בדיוק מה שאני לא צריכה...
דייייי
לא על זה רציתי לחשוב!"
אני מרגישה שהמחשבות רצות מהר מדי ואני לא מספיקה לעמוד בקצב,
להתעמק.

"רגע,
תתרכזי,
אוףףף השקט הזה,
אני שונאת להיות לבד"

והנה הן מתחילות הדמעות
וצורב בעיניים
"אבל לא נמאס?
כמה אפשר לבכות
כשהשקט מתחיל?
אולי זה הזמן להתמודד?
הרי על מה את בוכה את יודעת?
פחות או יותר
אבל כבר חצי שנה את בוכה כל הזמן,
אז אולי זה הזמן להמשיך
איך?
משהו רקוב שם בפנים
ההרגשה הכללית מצביעה על זה
אפילו להקשיב לעצמי אני לא מצליחה
אני כל כך חלשה,
אני לא יודעת,"

וזו היא תשובתי לכל דבר.

"אני לא יודעת,
שטויות"
מנסה לגשש לנושא אחר.
"אך לא עוד לברוח
ודי עם הציניות הבלתי נסבלת,
אני רוצה לקשור את עצמי לכסא הזה ולדממה הזו שלא אוכל לברוח
אשאר כאן
עד שאחליט.
אחליט מה?
שוב אותה תשובה:
אני לא יודעת."

בחלון כבר הכל שחור
מה ששוב מזכיר לי אותך,
כמו כל חפץ או מילה בחצי שנה האחרונה.
כואב לי שאתה רחוק,
מזיין כמו חמור כל דבר שנקלע בין רגליך,
ואני? עוד קשה לי להביט בעצמי.

"איך אהבת את הצחוק שלי,
כן, צחוק הייתי בשבילך
וזה מה שעשית ממני."

"על זה רציתי לחשוב?
אבל למה?
למה לכאוב?
זה באמת להתמודד?
לדרוך שוב ושוב על אותו הקבר
זה כבר מעשה ניבזי אין כאן שום תובנה,
אז מה היא הדרך?
זמן?
אוייי הזמן יקירי לו יכולתי לשחד אותו רק שיחלוף."

נתפס הצוואר,
"כמה הייתי רוצה מסג',
אני גוויה מוטלת על ספה באמצע החורף,"
עיני עצובות,
מוחי נידח,
מיותר,
אינו מועיל,
מזיק בוודאי,
אבן פינה אפילו אני כבר מזלזלת בו,
ליבי?
ליבי חרוט, סרוט, מרוט.
אינו עוד תמים, אינו עוד תלוי על עמוד של תקווה,
מבעיר את האש בו כל לילה לפני השקיעה.
הוא מונח שם,
כשיכור על מדרכה,
עוברים ושבים כלל לא מבחינים בו,
וגם אני עצמי איני.

דממה
"כמה טוב קצת שקט מה?"
סאונד זימזומי ומונוטוני של מכשירי חשמל,
הם אף פעם לא נחים, הרהרתי,
ואני כבר חצי שנה במנוחה,
מנוחה מהחיים.
לו רק הייתי מתחלפת איתם,
האש שבי כבתה,
ובמקומה השתלטה הדממה
ודממה פירושה בדידות.
וכמה שאני שונאת את השקט הזה.
קמה,
מקרר,
יין אדום,
ארון,
"איפה כוס הכי גדולה וגם שתתאים ליין, שיהיה בסטייל,
הרי הרושם תמיד חשוב, החיצוניות.
שוב אני מתחילה לנתח כל צעד שלי החל מבחירה כוס ליין.
אוף מתי אני אניח לעצמי קצת?!"
כן,
יין,
תברחי,
כמו כל לילה,
לפחות יש לי שגרה.
שגרה - זו שעמדתי על שולחנות בכיתה והכרזתי שלא אכנע לה
עם עיניים נוצצות,תקווה וחיים.
שפע חלומות, שפע רעיונות
עכשיו כחלק מעבר ילדותי.

מוטלת ללא כוחות.

"די לרחם על עצמך, מספיק."

מטילה באוויר את כוס היין והיא מתנפצת לרסיסים על הקיר
קמה במפתיע, חיוך של תקווה.
"קומי ותעשי עם עצמך משהו."
מרגישה כמו מל גיבסון בלב אמיץ.
כמעט ומתחילה לשיר שירי הללויה של השחורים בכנסיות.

"אוקיי, אוקיי,
מה קודם?
להסתרק, להתלבש,
אממ... שיט, לנקות את הקיר.
הלכה הכוס היפה.
לטלפן לדנה...

אויייי  כמובן!"

מביטה בשעון על הקיר, אך כמובן שבו אין בטריה,
על השעון בפלאפון תמיד אפשר לסמוך!
כמה צפוי -
3 לפנות בוקר.

נזרקת שוב על הספה חסרת אונים
אפילו השעון נגדי!
ידעתי!
גורל,
ככה הייתי וככה כנראה אשאר!
לילה טוב שעון ארור.
--
--
"איך אני ארדם עכשיו עם הדממה לא דממה הזאת?
לו רק הייתי מדיח כלים."