בגיל 46 היה יוסי שובל איש עסקים מצליח.
בנוסף לחברה שבראשה עמד היו לו גם כמה עסקים קטנים, אשה אוהבת
ומנוי כפול בקאנטרי קלאב.
הערב החל לרדת, והוא היה בדרכו חזרה מפגישה עסקית בתל אביב.
הוולבו השחורה הזדחלה במעלה הדרך לירושלים והוא שקל שוב את
הרעיון של אשתו לעבור לגור במרכז הארץ.
אף פעם לא היה מוכן לוותר על ביתו שבירושלים. אותו, כך נהג
לומר, כבש במו ידיו. אך כעת כבר לא היה כל כך בטוח...
יוסי הוגדר על-ידי רופאיו כפצוע הלם קרב וידע בדיוק מה אסור לו
לעשות.
למרות ההפצרות הרבות התפתה והביט ימינה אל שולי הדרך ומבטו
נתקל במשוריין ומאחוריו ערבי מכוון אליו קנה רובה.
בחריקת בלמים ירד לשולי הכביש, פתח את תא המטען ולבש את השכפ"ץ
והאפוד כשהוא דוחף פנימה כמה שיותר רימונים ומחסניות.
בלי לחשוב יותר מדי התגלגל לשיחים הקרובים ובצע הערכת מצב.
את השטח הכיר היטב ולכן ידע בדיוק מהיכן עליו לתקוף.
הוא התקדם במהירות, משתדל שלא לאבד זמן יקר, מדלג ממחסה למחסה,
צועק פקודות וזורק רימונים.
הערבי ניסה להימלט אבל צרור מדויק הכניע אותו והוא צנח ופגע
בקרקע הסלעית.
לאחר שוידא את מותו המשיך יוסי להתקדם לא לפני שביקש אשור
מהמפקד הממונה בקשר.
קולות נפץ נשמעו מכל עבר וזעקותיהם של הפצועים שותתי הדם הדהדו
באוזניו, אבל המראות והצלילים לא היו זרים לו והוא הרי קיבל
צל"ש על הפגנת אומץ תחת אש, מידי אלוף הפיקוד בכבודו ובעצמו.
כשהגיע לביתו כבר כמעט שאזלה לו התחמושת והוא בקושי הצליח
להתחמק משכן שבדיוק ירד לזרוק זבל.
אשתו שמחה לראות אותו וכבר הייתה מתורגלת לשאול רק את השאלות
הנכונות. אחרי הכל, בטחון שדה זה לא דבר שאפשר לזלזל בו.
הוא הוריד את האפוד, פרק את הנשק ונכנס להתקלח.
במקלחת שרק את גבעת התחמושת ושפשף חזק את כתמי הדם.
הוא לא רצה להדאיג את אשתו ולכן העדיף לא לספר לה  על כל
הערבים ששוב נאלץ להרוג כדי להגיע הביתה בשלום.
היא הייתה היחידה שהבינה אותו והוא הודה לאלוהים שמצא אישה
כזאת. לפחות בבית הוא השתדל להתנהג כרגיל.
"הארוחה מוכנה" צעקה לו לכיוון המקלחת "תזדרז".
הוא סגר את המים והתקרב למטבח כשעליו מגבת בלבד.
על השולחן היתה מונחת מנת-קרב, לחם יבש ומימייה.
יוסי התיישב ופתח קופסת תירס, קופסת טונה ומלפפונים חמוצים.
הוא נגס בפרוסה שלפניו וברק בעיניו.
"איך יצא ?" שאלה אותו בקול נרגש.
"בדיוק כמו ב 67" , לחש לה ונשק על שפתיה.
"בדיוק כמו אז".