הוא הביט בי בעיניים קודרות ומבט אילם, מבט אדיש. מסוג המבטים
האלה שלא ניתן להבחין באיזה מצב ריגשי האדם שרוי. רק הביט בי.
לא הוציא הגה מפיו, לא הניע שפתיו, אפילו הריסים שלו עמדו
קפואים. מראה לא כל כך לבבי, בייחוד כשמדובר בחבר הכי טוב שלך.
"אתה איתי?" שאלתי אותו בחוסר נוחות. אין תגובה. שקט. דממה.
"שחר!!! תתעורר! אני מדברת אלייך," ניסיתי בדרך קצת יותר
תוקפנית. כלום, הוא לא זז. מה עובר עליו? הידיים שלו מאוגרפות,
כאילו מנסות לאחוז במשהו בכוחניות שלא אופיינית לשחר. אני
אומרת לכם, הוא איגרף את כפות ידיו כל כך חזק עד שציפרוניו
פצעו את עורו. זה אפילו לא הזיז לו. אני מכירה את זה, מי כמוני
יודעת ומכירה היטב את התחושה. התחושה שכאב פיזי אפילו לא מזיז
לך את קצה השערה, ואילו כאב נפשי קורע אותך לגזרים. זה מה
שקורה לשחר, ניחשתי.

נעמדתי מולו בהפגנתיות תוך שאני שולחת יד רכה לעברו. הוא נרתע
ממני. טוב, לפחות הוא הפשיר את עצמו לכמה שניות, למרות שמה
שהלך כאן היה עד עתה משהו שיותר נע לכיוון השלילה.

לקחתי את הסכין הזו, שפירקתי מהמחדד, ככה, באמצע השיעור,
והתחלתי לחתוך את יד ימין שלי. חתכתי לכל הכיוונים. הדם החל
זולג, עד שטיפטף לריצפה. רק שהמורה המזדיינת הזאת לא תראה
אותי, היא עוד מסוגלת לשלוח אותי ליועצת בית ספר. הבטתי לעבר
אירית, שישבה משמאלי. אני לא אוהבת אותה. עיניי התכלת שלה
מביאות לי את הקריזה. מכירים את העיינים נוסח "אני הכי טובה
מכולם"? זה בדיוק מה שיש לאירית. זוג עיינים מפלצתיות, גדולות,
צבועות בצבע תכלת שמיים. העיניים האלה לעולם לא הזילו דמעה.
אירית היא מסוג האנשים שמעדיפים לריב ולא לבכות. ככה סתם, הן
נראות עיניים די גילות, ואפילו נוטות לכיוון היפות, אבל בשילוב
עם האף שלה, השיער שלה, שתמיד מוטה הצידה, השפתיים שלה, שהיא
מבליטה בכוח, והידיים העדינות שלה, העיניים האלה לא נראות כל
כך תמימות כמו שתיארתי תחילה.

פתאום היא קלטה מה אני עושה. "איכס!" היא צרחה בקול פלצני.
"סתמי ת'פה שלך חתיכת..." סיננתי. "אם המורה הזאת שומעת את
הצרחות שלך, באחריות, הידיים שלך יהפכו להיות חתוכות, טיפה
יותר ממה שהידיים שלי," אמרתי בנוחות.
"את לא נורמלית... לא נורמלית..." היא לקחה את הכיסא שלה ועברה
לשבת ליד אנה. אנה דווקא ילדה טובה, שקטה ומופנמת. כמוני, רק
שאצלה זה לא בא ממנה. אצלי כן. ממני כולם מפחדים, חושבים שאני
משוגעת. אז אני לבד כל הזמן, כי אנשים מעדיפים לשמור על התחת
שלהם ולא להתקרב אליי. אנה הביטה לעברי, מנסה לבחון מה לא בסדר
איתי. הסתרתי את היד שלי ושלחתי אלייה חיוך צבוע. אין לי זמן
לחיוכים עכשיו, שתסתובב חזרה אל המורה.

הייתי כל כך עסוקה בעצמי ובחתכים שגרמתי לעצמי בידיים, עד
שאפילו לא שמתי לב שנשארתי לבד בכיתה. השעון צלצל, השיעור
נגמר, הילדים כבר יצאו להפסקה. יופי, שקט. כנראה שטעיתי, כי
בדיוק נכנסו אירית וקרן. קרן היא החברה הכי טובה של אירית. היא
דווקא נראית יותר נחמדה ממנה, ועד היום עוד לא הצלחתי לפענח מה
היא מוצאת באירית. הן פשוט שמיים וארץ, שמן ומים.
"את רואה?" אירית צרחה בהיסטריה. "לא סתם עבדתי עלייך! היא
באמת משוגעת!" אירית הצביעה על היד שלי, שכבר לא כל כך נראתה
יד. קרן הביטה ושתקה. "נו את רואה?! את רואה???" היא המשיכה
לצרוח ופנתה אליי "תגידי, גם לילדים שלך תחתכי את הידיים? חולת
נפש!"
הסתובבתי באלגנטיות. קרן חייכה אליי חצי חיוך. מה זה אמור
להביע? היא צוחקת עליי??? הסתובבתי חזרה, קרן ואירית כבר פנו
לעבר דלת הכיתה. זהו, עכשיו הן עברו את הגבולות.

כשאירית חזרה לכיתה יצאתי לכיוון הכיתה של קרן. אני פשוט חייבת
להכניס לה על החיוך המוזר הזה. קרן, כאילו לפי הזמנה, עמדה
בפתח הכיתה. לרגע חשבתי שהיא מחכה לי.
"קרן..." ניסיתי לפתוח בשיחה.
"שששש..." היא לחשה לי, "אני יודעת למה את עושה את זה." הקול
שלה היה כל כך מתוק שלא יכולתי לתקוף אותה.
"עושה את מה?" שאלתי
"את זה," היא הפשילה את שרוול החולצה שלה והראתה לי סימני
שריטות עדינות משהו. הייתי המומה. חשבתי שאני הפוסטמה היחידה
שמזיקה לעצמה רק בשביל לא לבכות. כנראה שטעיתי, בגדול.

חזרתי לכיתה והתיישבתי ליד אירית, שהביטה בי בשאט נפש, לא
שאכפת לי ממנה. במהלך כל השיעור לא הפסקתי לחשוב על קרן. מה
גורם לילדה מושלמת כמו קרן לפגוע בעצמה? היא אחת הבנות היותר
יפות שלומדות בבית הספר שלי. היא אהודה והמורים מתים עלייה.
איך זה שילדונת עדינה כמוהה לא מרשה לעצמה לבכות.

זרקתי את הילקוט בפתח הבית, כמו שאני רגילה, ופניתי לעבר
המטבח. שתיתי כוס קולה קרה. אפילו לאכול לא היה לי חשק.

שחר, קרן, אירית... הכל התבלבל לי.

שחר, הוא לא בוכה, הוא מאגרף את הידיים, מביט בי במבט אדיש.

גם אירית לא בוכה, היא מעדיפה לשחק אותה חזקה. אולי בשקט,
בחושך, לבד היא בוכה. מפחדת לראות שהיא לא כזאת אמיצה כמו שהיא
חושבת.

קרן היא בדיוק כמוני, אחת שמעדיפה להאמין שכואב לה כי הידיים
שלה חתוכות ומזילות דם, מתעלמת מהכאב האמיתי.

התיישבתי על המיטה, מהרהרת.

דמעה זלגה על לחיי. דמעה גדולה. אחת.

דמעה שחורה...

והידיים עודן חתוכות.