פעמים שאינני נושם, פעמים שאינני אוכל ופעמים שאינני ישן.
השילוש הקדוש, השילוש המענה. ההנאות הזוטות של החיים מתאגדות
להן יחדיו להביא אותי אל שמחת החיים אותה אינני מסוגל להרשות
לעצמי. מדוע אינני נושם? האם מכיוון שאין אני זקוק למצרך זה
יותר? או שמא הסיבה נעוצה בפרט אותו אינני מסוגל לראות עדיין,
ולא אהיה מסוגל לראותו לעולם? מדוע אינני אוכל? האם הסיבה היא
שהספקתי לטעום הכל מכל? או שמא הגעתי לרוויה בחיי ממנה אינני
מסוגל להתנתק? מדוע אינני ישן? האם הסיבה היא פסיכולוגית
גרידא? אולי אינני מסוגל לעצום את עיני ולאבד רגע מחיי בו לא
אראה אותך?
העליתי עצמי על מוקד. הפכתי עצמי לקדוש מעונה.
פעמים שאני נושם, פעמים שאני אוכל ופעמים שאני ישן.
נושם - אותך, אהובתי, אותך הנישאת אל המרחקים, שם כל אדם בר
דעת ישכיל וישאל לשמך.
אוכל - כאשר אני אתך, כאשר הנני לידך. אפילו הנאת החיים האסורה
ביותר הופכת מותרת, מוכרת ורוחנית. מים גנובים ימתקו, ואת פי
כמה וכמה.
ישן - שוב אינני חולם, אלא אם כן אני עמך. שוב אינני ישן, אלא
אם כן את לצדי.
אני מובא לצליבה, על גבי נושא את חטאי, את אשמתי, את עונשי.
את מתבוננת מפינת רחוב חשוכה כיצד אני מתמסר לעילוי נשמתי,
כיצד אני מקריב הכל על מנת לנשום אותך רק עוד פעם אחת; להתמסר
אליך. עוד פעם אחת.