לאריה זיידמן

"כמו ציפור בחדר"
(נתן אלתרמן)

הציפורים הן החברות הכי טובות שלי, הייתי אומרת לך, כשחזרת
בלילות חבול ועייף. לפעמים, כמעט מתוך שינה, היית מלטף את ראשי
וממלמל ביידיש, משוגעת קטנה ואהובה שלי. הייתי קטנה מכדי
לעבוד, והחורף היה קר וגדול משאפשר יהיה להסתובב בחוץ.
רק לא סיביר, רק לא סיביר, שפתיך מתנועעות עם שקשוק גלגלי
הרכבת שלוקחת אותנו דרומה, עיניך נוטעות בלבי ביטחון שלא היה
בלבך.
אורל, אומרים השלטים ברוסית, שאינך מבין. אורל, אומר הייאוש
בעיני האנשים. אורל, מתרוננים הציוצים בחדר. שתי קומות מתחת
לאדמה, מלמלת כמתנצל, איך אשאיר אותך כאן לבד?
הציפורים, אבא. אני לא לבד, הציפורים הן החברות שלי.
ציפורים זה לגויים, אמרת פעם כשהיית שיכור. ליהודים הציפורים
אינן שרות.
בלילות הראשונים היינו משחקים בשקט, ביידיש, "מה שנגיד לאמא
אחרי המלחמה", והרשימה התארכה והתארכה, עד שנרדמת. בלילות שבאו
אחר כך, כשהיית עייף מכדי לדבר, הייתי משחקת עם הציפורים,
בחושך. בכל לילה הייתי משחקת, אני מדברת בשקט והן עונות
בציוצים קולניים, אבל הרשימה הלכה והתכווצה, עד שלקראת סוף
המלחמה נעלמה פתאום, כאילו שכבר ידענו.
בלילות היו הציוצים ממלאים את החדר, בימים הן היו שותקות.
הייתי מחפשת אותן כל היום ולא מוצאת דבר.
זה לא מוצא חן בעיניי שאת מדברת עם ציפורים, אמרת. ציפורים
צריכות אוויר, שמיים, חופש, ציפורים לא יכולות לחיות מתחת
לאדמה, היית נאנח ומוסיף בשקט, רק אנשים אפשר.
אבל הן באמת עונות לי, בכיתי, הן מצייצות בלילה. לא האמנת.
ליטפת את ראשי.

איך פרצה האש, שתי קומות מתחת לאדמה, אינני יודעת. הציוצים
השתתקו פתאום, ואני התיישבתי על המיטה וראיתי את השמיכה בוערת.
שותקתי, לא הוצאתי קול. מאחורי הלהבות הייתה צללית גדולה על
הרצפה. האש התגברה, ולרגע נצחי אחד ראיתי בבירור את הרטיבות
המתנשמת, את המגושמות החולנית, את החיפוש הבלתי פוסק בעיניים
האדומות. חצי חיוך אומלל ולעגני בהק בלהבות. אחר כך התעוררת,
דרסת את האש במגפיך הגדולים וחיבקת אותי. רעדתי. מאחורי כתפך,
שתי קומות מתחת לקרקע, דחוק אל הקיר הרטוב, עמד לבדו עכברוש,
וצייץ.