לפעמים אני חולמת שאני עומדת במרכז רחבה אינסופית. הרגליים שלי
שקועות עמוק בקרקע ואינני מסוגלת לזוז.

אני לבד.
לפעמים קר, לפעמים השמש מציצה ואני קודחת, אבל עוברת הכל.
סביבי עוברים אנשים רבים, עם רובם אני לא מדברת, רק מביטה, והם
ממשיכים לצעוד.
מדי פעם, ניגש אליי מישהו, מחייך, פניו נראים מבטיחים ואני
מושיטה אליו את ידיי. לפתע פניו נעשות קשוחות וקפואות, הוא
קורע חתיכה ממני, ונשאב אל תוך האינסוף.

ושוב אותו הדבר.
במשך כל הזמן, עומדים לצדי שני עמודים. יציבים, איתנים,
בטוחים. וכשיורד גשם או שהקרע בבשרי מסרב בעקשנותו להגליד, אני
נאחזת בהם והם עוזרים.
באמת.

לפעמים צומח לרגליי פרח, את רובם הגדול אני קוטפת, אך יחידים
אני עוזבת במנוחה עד שהם נובלים.

עם האנשים שאני לא בקשר טוב איתם אני מוכנה להשלים, גם עם מצבי
הרוח והדכאונות, גם עם אלה שמתחזים לחברים וקורעים ממני, כל
אחד, פיסת חיים.

ההורים שלי מאוד תומכים בי.
באמת.

אבל מי יהיה הפרח שלי שלעולם לא ינבול?