כשאני מביטה בחוץ,
אחרי עשן שמסריח את החדר,
גורם להזיות מתוקות,
של כאב,
אני רוצה לראות ורוד,
ובמקום ורוד,
אני מאבדת הכרה,
הכרה באמת שלי,
שהלכה לה לאיבוד,
כדי לספק את אימא,
ואת מנהל הבנק שלי.

אז היום עובד לי ריקני למדי,
חבר, מישפחה, עבודה, תבנית,
העוגה נשרפה ואין מה לאכול,
גם תאי המוח שלי,
ואולי,
יגיע היום,
בוא אחליט לעשות מעשה,
אנפץ את הבועה לרסיסי סבון קטנים,
ואטוס,
ככה סתם,
בלי להודיע או לבקש רשות,
אטוס,
ואמצא עוד אנשים,
נטולי תבנית,
שיעזרו לי לנפץ את שלי.