פעם היה איש שקראו לו, וונד דיכטר הונבל, אבל אני אקרא לו בשמו
האמיתי,
אבי גבאי.
אבי גבאי היה עשר של בנאדם. ללא רבב. רק שהיה לו קטע אחד
מתמיהה משהו.
תמיד כשקנה בסופר והגיע לקופאית,
התריס בה:
"יאללה, יאאלה כבר יא זונה".
תאמינו או לא, אבל יש תקדים משפטי כזה, שאסור להוציא אדם כזה
מבית העסק או לסרב למכור לו.
ההסבר לכך הינו שהקונה נמצא בעמדת נחיתות באופן טבעי ויש כוונה
להגן עליו, כמו הפליה מתקנת, המתבססת על חוק כבוד האדם וחירותו
וכל זה.
אבי גבאי ידע את זה ועת נדרש להתחפף בבושת פנים התבצר עם
הסעיפים בחוק והתקדימים משפטיים והתעקש על זכויותיו עד הסוף.
יום אחד אחת הקופאיות שכנראה הייתה עקשנית לא קטנה, מכרה את
ביתה הקטן, תבעה את אבי גבאי וזכתה בכעשרת אלפים דולר
פיצויים.
אומנם איבדה את מעונה ולא קיבלה בחזרה אפילו עשירות מהוצאותיה
המשפטיות, אבל לימדה את אבי גבאי שיעור וגם לקח.
מאותו היום נסללה הדרך בפני שאר הקופאיות לתבוע את אבי כל עת
גידף אותן, הרי נוצר כאן תקדים משפטי.
אבל אבי גבאי המשיך בסורו להקניט את הקופאיות הנבוכות עת צקצקו
את קניותיו ואף אחת לא תבעה אותו מכיוון שאף אחת לא ידעה על
אותו תקדים משפטי.