היא גילתה שכל הסידורים נעשו, כל מה שנותר לה הוא להגיע. אפילו
את השמלה שתלבש הוא שלח לדירתה. לא הלבן שניתן היה לצפות לו,
אלא תכלת עדין, באורך הברכיים, על כתפיות. שמלה קייצית רחוקה
משמלת הכלה המסורתית ככל האפשר. אמילי לא התווכחה איתו. שלוש
שנים, הזכירה לעצמה, והזמן מתקתק החל מהיום.
היא לבשה את השמלה ואת סנדלי הפלטפורמה שבאו יחד איתה. אך לא
יכלה להתנגד לדחף שחשה לקחת בכל זאת משהו מהמסורת... ללבוש
משהו כחול, משהו אדום, משהו שאול ומשהו שקבלה במתנה.
הנעליים הכחולות ניתנו לה במתנה יחד עם השמלה, סט הלבנים שלבשה
מתחת בצבע אדום בוהק, שרק אודות לשכבה התחתונה של השמלה לא
נראה לעין, המושאל הייתה שרשרת כסף עדינה עם תליון - את השרשרת
שאלה מידידה קרובה שלה. אחת היחידות שהיו לה.
היא לא יכלה שלא לחוש נרגשת. כשעצמה את עיניה, ושכחה לשניה
מהנסיבות יכלה להעמיד פנים כאילו זה באמת יום החתונה שלה לאדם
שהיא אוהבת, מהסיבות הנכונות. אך כשפקחה את עיניה, והמכונית
עצרה בכניסה ללשכת השופט, המציאות חזרה להכות בה.

אביה וחברתה שמשו כעדים לטקס הקצר.
לא הושמעו הבטחות לאהבה נצחית, ולא שבועות "עד שיפריד בינינו
המוות". איכשהו זה הפך את העניין לקל יותר.
אפילו הנשיקה הקצרה שהדביק רפאל על שפתיה לא ערערה את ההבעה
השלווה שעל פניה. היא ידעה שזה יבוא, אם כי הזרם החשמלי שבא
בעקבו המגע לא היה צפוי.

כיבוד קל הוגש להם, והורמה כוסית שמפניה לחיי הזוג הטרי. לאחר
מכן הודיע רפאל כי אם רוצים הוא ואמילי להספיק להגיע ללוריין
לפני רדת החשיכה, עליהם להתחיל לנסוע. אמילי לחשה לו שהיא רוצה
להפרד מחברתה ותצטרף אליו מייד, הוא הנהן והניח לה ללכת, פונה
לשוחח בטלפון הנייד שלו שבדיוק צלצל.

"אתן לך את הכתובת החדשה ברגע שאוכל, שרון" אמרה אמילי לחברתה.
"שתוכלי להעביר לשרלוט".
שרון הנהנה, היא פשפשה בתיקה והוציאה ממנה קופסה קטנה, מעוטרת
בכרטיס ברכה הכתוב בכתב ילדותי
"היא בקשה שאמסור לך את זה, ואת אהבתה... למעשה זה היה חיבוק,
אבל אני פוחדת שתפרצי בבכי אם אחבק אותך" אמרה שרון.
אמילי לקחה את הקופסה, מקרבת ללוח ליבה "תודה שרון..." קולה
נשבר.
"היי! לא לבכות, אני לא מרשה לך" אמילי חייכה "זה יותר טוב"
אמילי חבקה את שרון חזק "תשמרי עליה בשבילי" בקשה.
"אני אשמור" הבטיחה שרון.
"הגיע הזמן שנצא אמילי" רפאל התקרב אליהן, נעמד מאחורי אמילי.
"בהצלחה, ונסיעה נעימה" איחלה שרון, נותנת לה חיבוק אחרון לפני
ששחררה את אמילי.

מראהו בחליפה שחורה ועניבה בהירה, עם מעין חצי חיוך, נחרט היטב
בזכרונה. תרצה או לא, היום היא עשתה את הצעד שמעולם לא חשבה
שתעשה - ונכנסה אל תוך מוסד הנישואים. הייתה זו רק הפעם השנייה
שראתה אותו, רפאל לא עשה כל ניסיון ללחוץ עליה להפגש עמו, מניח
לה להתרגל לעובדת היותם מאורסים.
החתונה תזכה לאיזכור שקט בעיתונים, אך הם כבר לא יהיו שם כדי
לקרוא אותם.

הם נסעו בדממה לשדה התעופה, ועלו על מטוב מנהלים. המטוס, כך
התברר לאמילי, היה שייך לחבר טוב של רפאל, שהשאיל לו אותו לרגל
חתונתו, וכלל הכל - חדר שינה, מקלחת, חדר ישיבות, טלוויזיה,
וכל דבר העולה על דעתו של אדם בקשר למילה נוחות.

אחרי שהמריאו, רפאל הלך לשוחח עם הטייס, משאיר את אמילי לבדה.
היא נצלה את היעדרו לפתוח את הקופסה שנתנה לה שרון.
בפנים שכב הדובי האהוב על שרלוט. את הדובי, שזכה לשם טדי, נתנה
לה אמילי עוד כשהייתה תינוקת, בלעדיו שרלוט לא נרדמה אף לילה.
בכרטיס הברכה נכתב "אני מקווה שטדי ישמור עלייך בלילה כדי שלא
תהיי לבד. אוהבת, שרלוט". חיוך עלה מבין הדמעות שעתה זלגו
בחופשיות, ואמילי חבקה לחיקה את הדובי. שרלוט שמחה כשהיא בשרה
לה בעדינות על החתונה, ואם אמילי הגזימה מעט בתיאור, הרי שלא
רצתה להדאיג את הקטנטונת.

רפאל שב בדיוק בזמן לראות אותה יוצאת מחדר השירותים, איפורה
מתוקן ושיירי הדמעות כמעט שלא נראים, טדי עתה טמון עמוק
בתיקה.
לנוכח רודנותו של אביה חשב רפאל שאמילי תשמח להתרחק ממנו. לו
עצמו היה החשק להחטיף ליואב אגרוף בפנים, ולכן סידר את נסיעתם
מייד לאחר החתונה.
הוא נגש אליה, רואה את עקבות הדמעות שניסתה להסתיר, ועשה את
הדבר ההגיוני היחיד שעלה על דעתו - חיבק אותה.
היא הייתה זרה לו מחד, אך תחושת גופה בין זרועותיו הייתה כמעט
מוכרת. הוא פרש לא נכון את דמעותיה, משייך אותן לפחד שלה
מהחיים החדשים אליהם נכנסה. אך את שאר הטיסה בילה כשהיא שעונה
עליו, ישנה. והעיר אותה רק כאשר הגיע זמן הנחיתה.

היא לא ידעה שיש בו את העדינות הזאת, את הרכות. היה זה פן שלא
צפתה לו. אך היא הודתה לו בלבה על העדינות שכה חסרה לה בחייה.
המטוס נגע בקרקע, ותוך כמה שניות נוספות הגיע לעצירה מלאה.
לוריין.