רפאל ראה את ניצוץ החשש בעיניה. חשש טבול בכעס. הוא הבין את
שניהם.
היא לא הייתה בדיוק מה שהוא ציפה לו. הוא הרכיב את תמונתה על
פי המוניטין שלה. הוא דמיין אותה כאישה גבוה, מבט מצועף
בעיניים, בטחון עצמי קורן בחיוכה, שיער כהה...
הבלונדינית הקטנה שעמדה מולו כלל לא התאימה לציפיות שלו.
"אתה מתכוון לעמוד כאן כל היום?" שאלה בעוקצנות והרימה גבה.
כן, היא בהחלט תהייה מעניינת החליט.
מבלי לומר מילה הוביל אותה לשולחן ערוך לשניים.
"הרשתי לעצמי להזמין לך ארוחת בוקר" אמר כשהתיישבו.
חביתה עם תבלינים ועגבניות, סלט ירוק וכוס מיץ תפוזים. ארוחת
הבוקר החביבה עלייה, הוא ידע זאת... ועוד כמה דברים.
הוא לא הסתמך על הפרטים שמסר לו יואב גבריאל, ועשה תחקיר משלו.
שערוריות רדפו את הבלונדינית שישבה מולו לכל מקום אליו הלכה.
מאז מות אימה לפני חמש שנים נראה שיואב לא הצליח להשתלט
עליה... הוא זכר שערוריה מסויימת בה היו מעורבים גם סמים. מובן
שזה לא הוזכר בעיתונים, קשרים במקומות הנכונים הועילו לו במקרה
הזה.
היא עדיין לא אמרה מילה. למעשה היא לא זזה מהרגע שהתיישבה.
"האוכל יתקרר" העיר.
היא אולי רוצה לאכול ארוחת בוקר קרה, אך לו לא הייתה כוונה כזו
כלל. לחם מטוגן, וירקות טריים בליווי פטת גבינות וקפה שחור
היוו את ארוחת הבוקר שלו.
הוא הביט בה כשהחלה לאכול באיטיות.
שניהם שתקו עד אשר סיימו לאכול, ואז הוא פתח.
"אני משער שאביך לא מסר לך את כל הפרטים של אממ... העסקה...?"
היא הרימה את מבטה אליו. "אני מעדיפה לנהל את השיחה הזאת במקום
יותר פרטי" הקול היה קר כמו האוויר בחודש דצמבר לפני השלג
הראשון.
הם עלו לסוויטה שלו, ויצאו למרפסת שהשקיפה לים. היא נשענה על
המעקה ומיקדה את מבטה בים השקט.
היא לא הייתה צריכה לשאול למה הוא הסכים לעסקה, היא ידעה בדיוק
כמה חשוב למשפחתו היקב אותו קנה אביה מהם לפני שנים, והיא לא
התלבטה בשאלה מדוע אביה הסכים לעסקה - הוא רצה להפטר ממנה מזה
מספר שנים. החל מפנימיה בחו"ל, דרך אוניברסיטה יוקרתית ועד
לדירה המאובטחת עד אימה. כמה שיותר רחוק ממנו וממבטו - יותר
טוב.
היא הצטערה שלא קראה את המעט שהיה בתיקייה שנתן לה אביה.
"אנחנו נתחתן בסוף השבוע הקרוב. עשיתי את כל הסידורים הנחוצים,
השופט יחכה לנו בשעה שתים-עשרה ביום שישי הזה. לאחר מכן אנחנו
נטוס לצרפת, עסקיי מחכים לי." הוא מנה את העובדות בצורה יבשה,
מתבונן בתגובותיה.
היא לא הסתובבה אפילו, לא מתיקה את עיניה מהים.
"הנישואים ימשכו שלוש שנים, לאחר מכן אנחנו נתגרש באופן
דיסקרטי. במהלך שלושת השנים הללו... תסתכלי עליי כשאני מדבר
אלייך!" הגב המופנה אליו הרגיז אותו.
היא הסתובבה, עוטה הבעה כמעט אדיה על פניה.
"במהלך שלושת השנים הללו אני לא מוכן ששמך יקושר ולו במילה עם
מי ממאהבייך הקודמים. את תשמרי על חזות מכובדת, ואם בא לך
להזדיין מהצד - עשי זאת באופן דיסקרטי והשתמשי בקונדום! אני לא
מוכן שההתנהגות משוללת כל רסן שלך תמשיך, מובן?" הוא תפס בידה
והרצה לה, כאילו הרצה לילד קטן.
ידה עקצצה מהרצון לסטור לו על פניו, במקום זאת, אגרפה אותה בצד
גופה והרפתה שוב.
היא ידעה מדוע הוא אומר את הדברים האלה... אביה בוודאי האכיל
אותו בכל השערוריות האפשריות שנקשרו בשמה בחמשת השנים
האחרונות.
היא הרימה מבט לעיניו. הוא היה גבוה ממנה בראש אם לא יותר.
הזעם השקט בעיניה היה גלוי לעין.
"מובן"
שלוש שנים, זה המחיר של החופש שלה. שלוש שנים של חיים לצד גבר
שבז לה, לזכות בחופש. מחיר כה פעוט לעומת מה ששלמה כבר. היא
לעולם לא תוכל להחזיר את העבר, אך לפחות תזכה בעתיד שלה.
|
