העלים נושרים. ממלאים את האוויר בצבעים של כתום, אדום וצהוב.
זה הסימן הכי ברור לכך שהקיץ חלף לו והגיע זמנו של הסתיו. הריח
בבוקר התחלף לריחו הצח של האוויר לאחר גשם ראשון, והחום היוקד
היה לרוח קרירה מלטפת.
השעה הייתה מוקדמת לרוב הדעות, כזאת שרבים מאיתנו כלל לא
מכירים. היא ישבה על החוף, רגליה מקופלות. עיניה נעוצות
בזריחה. הקרניים הראשונות של היום, הכילו בתוכן את האנרגיה
הגדולה ביותר.
היא לקחה נשימה עמוקה, מניחה לעפעפיה להסגר על הכחול של עיניה.
ידיה נחו פרושות על הברכיים הכפופות, העור מרגיש את האנרגיה
ממלאה את הגוף. היא ברכה את היום שבא, על שהחל.
תוך דקות ספורות השמש כבר זרחה במלוא הדרתה.
היא נעמדה. קיפלה את השמיכה עליה ישבה, ונעה לעבר המכונית
השחורה שחכתה בחניון המשקיף על החוף. אביה זימן אותה לשיחה
הבוקר, ומשהו בתוכה אמר לה שהיא לא תאהב את מה שתשמע. היא
התיישבה במושב האחורי, המאבטח התיישב לצידה סוגר את הדלת
מאחוריו, והמכונית החלה לנסוע.
היא עצרה בדירתה. עולה להתקלח, להחליף את הבגדים ולהתכונן
לפגישה עם אביה. בדיוק בשעה שמונה ירדה שוב, אחרי שאכלה ארוחת
בוקר. המכונית חכתה לה וגם המאבטח. היא שנאה את כל הכרכורים
האלה סביבה.
המאבטח, המכונית, כל אמצעי ההגנה האלקטרוניים, האזעקות... היא
ידעה כי הם נועדו לשמור על העולם מפניה, בדיוק באותה מידה בה
נועדו לשמור עליה מהעולם.
בתשע בדיוק הכניסה אותה מזכירתו של אביה למשרדו. הוא דבר
בטלפון, והחווה לה לשבת בידו. היא לא הקשיבה לשיחה, אלא הביטה
בנוף הנפלא שנגלה מחלון הקומה הארבעים ושש. עינוי ועונג שלובים
זה בזה, מאחר וסבלה מפחד גבהים אך נהנתה בכל ליבה מהנוף
שנשקף.
משסיים את השיחה פנה אליה.
"אמילי" היא הסתובבה להביט בו. ידו שלובות זו בזו על השולחן,
מונחות על יומן סגור. "בימים האחרונים אני ורפאל הגענו למעין
הסכם"
אמילי תהתה מתי הפך מר מרטין לסתם רפאל, אבל לא אמרה מילה.
"מכיוון שההסכם כולל אותך, חשבתי צורך להסביר לך" הוא נשען
אחורה על כסא העור "את זוכרת את היקב שקניתי לפני כמה שנים
באזור לוריין, בצרפת?"
היא הנהנה, עדיין לא מבינה איך היקב בלוריין קשור אליה. היא
זכרה כי היקב היה שייך למשפחתו של רפאל מרטין, וכי אביה קנה
אותו מהם כשהיו שקועים בהפסדים גדולים.
"ובכן, הגענו להסכם, אני ורפאל. אני מעביר חזרה לידיו את היקב
בלוריין, ובתמורה הוא נושא אותך לאשה"
"מה?!" היא כמעט קפצה על רגליה בזעם, אך משהביטה בפני אביה,
התיישבה חזרה.
"אני מקווה שגבר אמיתי יוכל לרסן אותך סוף כל סוף"
"אבל -" נסתה אמילי להתנגד.
"ההוללות שלך חייבת להפסק!" קולו עלה בטון.
היא שתקה, הזעם הגועש בתוכה חונק את גרונה. אביה מכר אותה
כאילו לא הייתה אלא פיסת אדמה לא פורייה.
"כאן תוכלי למצוא את הפרטים של העסקה, אלה הנוגעים אליך" החליק
לעברה תיקייה דקה. "ועכשיו, נקבעה לך פגישה עם רפאל לארוחת
בוקר היום בתשע וחצי, אני מצפה ממך לא לאחר" ועבורו הייה זה
סוף השיחה.
הוא הרים את השפופרת, והחל לחייג מספר, כשהמתין למענה, הביט בה
במבט שואל "את עדיין פה?".
פגועה, אמילי קמה מהכסא ויצאה מהמשרד. הדמעות העצורות מטשטשות
את ראייתה.
"המכונית מחכה לך למטה מיס אמילי" אמרה לה מזכירתו של אביה,
יעילה כתמיד.
"תודה" מלמלה אמילי.
כנידון לגזר דין מוות, היא נעה. יורדת במעלית עד לקומת הקרקע
ונכנסת למכונית. המאבטחים כבר ידעו לאן היא צריכה, היא לא
הופתעה, היא התרגלה לעובדה שאביה לא טרח לעדכן אותה בשום דבר
שלא החשיב שהיא צריכה לדעת.
המכונית החלה לנוע, היא לא ידעה לאן מועדות פניה עד שעצרו מול
מלון הילטון. שוער המלון פתח את דלת המכונית, והיא עשתה את
הדרך ללובי.
רפאל טומאס מרטין עמד ליד הדלפק, עוטה חיוך זאבי.
"סוף סוף אנו נפגשים מיס גבריאל"
|
