הדברים הטובים באמת פשוט לא עולים הרבה כסף. שוקולד פרה,
נסקפה, אשכולית, פרישייק, שקלים בודדים אשר מביאים אושר גדול
ברגעים שבאמת זקוקים לו.
הדברים הבאמת, אבל באמת טובים, לא עולים כסף כלל. חורף. מה
לעזאזל היה קורה אם היה בא ברנש באפריל ושואל: "נו, אז איך היה
החורף השנה, אדון?" בהפתעה/ לא מבין, היה סבבה, "אוקיי, היו
לנו 34 ימי גשם, 121 ספלי מרק, 43 חיבוקים רומנטיים ו... מה
קרה השנה, לא אכלת תפוזים כלל?., "פשוט לא בא לי, למה, יש
הנחות?". "לא, סתם התענינתי, זה יוצא כך וכך שקלים."

לפתע, בעודי עסוק בדבר מה, נשמעה דפיקה בדלת ממול. כהרגלי, אני
מתהלך על קצות האצבעות, פותח את העינית מצמיד אוזני ומאזין.
הקול מוכר לי, זה אותו אחד שדרש ממני בזמנו סכום מופקע על
תחושת החמימות בחורף שלפני שנתיים, הייתי בטוח שפיטרו אותו...
"אדוני, כתוב פה שהרגשת עקצוץ של אהבה, על פי הטופס שלי זה
המחיר, מצטער, אלה החוקים".
גרוחצמן הזה... ממזר, אפילו לא סיפר לי...

לאחר שנפטרתי ממנו, אני ניגש אל עבר ה13,000, מוציא 4 שקלים,
שם כפית של 17 שקל ושתיים של 2 שקל. מוסיף קצת 4.5 שקל ומתיישב
על הרצפה. קם, פותח חלון, שם תקליט ומביט אל עבר הנדל"ן. אני
פושט את העשרה שקלים, ואז נזכר שהחמש מאות שקל בניקוי יבש.

זה היה יום נוראי. עוד אחד. מנקודת המבט של הלקוח, ודאי הוא
רואה בי סתם עוד איזה מניאק קטן, עבד של המערכת, בורג קטן שבא
לממן את הכרישים הגדולים, שורת המחץ האחרונה של העולם המודרני
המתועש, ערך הרווח שכבר מזמן איבד פרופורציה. אני מוכן לקבל
ביקורת כל עוד היא לא עוברת את גבול הטעם הטוב.

אל תוך עולם בלי חוקים נשאבתי, מחפש משמעות, אובד בעלטה, מסבן
את הגב, בהנאה אך עם קשיים רבים. לא תיארתי לעצמי, אף לא לרגע
אחד, את כוחי שלי, יציר כלאיים שכמותי, אל מול השאר. לכן
נשארתי, בודד בין שפע חולשותיי המקיפות אותי בתחושת חנק, נותן
לעוד רעיון שעלה במוחי לרדת אל הסל.

אגו :
מה זה? איפה זה יושב? איפה נמצאת הנפש? מאין צצות המחשבות? האם
האגו מניע או מונע? אגו בתור עוגיפלצת השוכן בתוך הנפש, עוד
ועוד אוכל... רעב אגואיסטי מסכן... חשיבה מוטעית - במקום מה
אני חושב מה יחשבו עלי, לנשום עמוק, להירגע, מה כבר יביא לך
העושר והפרסום, תחייך יותר על הבוקר? הלא זה פתטי, אם כן, מדוע
אתה כה חפץ בכך? מעין מרדף חסר פשרות, ריצה מטורפת ברחובות
שכונה אחת קטנה, בתי אבן קרים, במעגלים, אחרי עצמך.

אח שלי, יש לך אולי שתי שקל? אני חייב להגיע לבאר שבע.

ולבסוף, שלמות עצמית.