איך היא תמיד מושכת אותה כאילו אין לה רצונות משלה, נותנת לה
בקושי רגע אחד לעשות את מה שהיא באה לכאן בשבילו ואיך שהיא
תמיד מושכת אותה כשאני מתקרב, רק רציתי להגיד שלום, להריח את
הריח שלה, לראות מה איתה ואולי קצת לשחק אבל לא, היא לא מרשה
לה לשחק עם טיפוס כמוני, כזה חסר בית, קצת מלוכלך עם רסטות
שיצאו בלי שרציתי.ואיך תמיד כשהגבוה ההוא נכנס לסופר אני והחבר
שלי משחקים יחד בדשא עד שהגבוה יוצא ואז הוא מסלק אותי תמיד
באותה תנועה טיפשית עם הרגל והצליל המשונה שהוא עושה כדי שאברח
ואז הוא הולך לחבר שלי ומחבק ומנשק אותו והחבר שלי מצידו מנשק
בחזרה וקורץ לי תוך כדי ושנינו צוחקים כי אנחנו יודעים מה
עשינו קודם...
ואני תמיד זוכר שכשהייתי קטן כולם אהבו אותי ואמרו כמה אני
מקסים ומתוק ואפילו פעם אחת הלכתי עם איזה ילד לבית שלו והשמנה
צעקה עליו שאנחנו לא מתאימים ואז הוא החזיר אותי לרחוב בלי
לדעת מה יקרה איתי.ואני, אני רק אוהב את הימים בהם כולם
מסתובבים בחוץ כל היום ומידי פעם מישהו נחמד אליי ומביא לי
משהו לאכול במיוחד מאחורי המסעדה האדומה שם אני מקבל בשר וטוב
לי.
ואף פעם לא הבנתי מי אני ולמה אני לא ממש מבין מה אומרים סביבי
עד שלא פגשתי באיש ההוא המוזר שחושב שאני החבר הכי טוב שלו וגם
מביא לי אוכל ונותן לי לישון איתו כשקר ואנחנו ישנים בקופסה
והוא מדבר אליי ותמיד אומר לי שאני החבר הכי טוב שלו וכל מה
שאני רוצה זה לדעת לדבר רק כדי להסביר לו שיש לי חברים והם קצת
יותר כמוני אבל לא איכפת לי שאני איתו כי הוא גם כן לבד אבל מה
לעשות כלבים לא מדברים...