זה היה סתם יום רגיל, אז כשהטלפון צלצל אחר הצוהריים. גם השיחה
הייתה רגילה לחלוטין.
ניר הרים את הטלפון והפטיר "מה" כזה כאילו הרגע העירו אותו
מחלום. מהצד השני זה היה רונן, בדרך כלל זה היה רונן.
פשוט שניהם, ניר ורונן, חברים הכי טובים שיש.
רונן צלצל כדי לקבוע ללכת לאנשהו. אז הם קבען בתחנת האוטובוס
מתחת לבית של ניר. כעבור חצי שעה הם היו שם, שניהם.
על פניו של רונן היה מרוך חיוך כזה של אני-כלכך-מרוצה-מעצמי
וניר כבר ניחש, עוד מתנה מההורים שלו, הם שוב חזרו מחו"ל.
הוא ניחש נכון, פלאפון חדש, אבל איזה פלאפון, בגודל של בוטן,
הכי חדש שיש. או "משהו בקנה מידה עולמי" כמו שרונן אומר.
"קטן כמו בוטן וגדול כמו מגדל עזריאלי" צחק רונן, ניר רק ענה
שזה מטאפורה מסריחה ולקח את ליד, כי מטאפורה או לא פלאפון
בגודל של בוטן זה בכל זאת משהו מיוחד. הם חיכו לאוטובוס
ובינתיים ניר חקר כל פונקציה בפלאפון, ורונן, רונן היה הכי
מרוצה שאפשר. הוא בדיוק בדק את רשימת השמות כשזה הכה בו. כנראה
שמשהו שם הזכיר לו את זה. המחשבות האלו חזרו אליו. הוא כבר היה
מנוסה בלנצח אותן, בלהדחיק, להרחיק אותן ממנו, אבל לשבריר
שניה, הן השתלטו עליו, שבריר שניה יותר מידי. עד שניר התעשת
הבוטן הפך לאלפי נמלים קטנות. רונן ישר הבין מה קרה, הוא אפילו
לא כעס, הוא הבין. אבל הפלאפון... בוטן היה עומד בנפילה, אבל
הפלאפון לא עמד.

עוד יומיים יש לניר טסט, רונן ידע את זה, בעצם כולם ידעו. ניר
לא היה מאלה שלא מגלים את התאריך עד אחרי הטסט, הוא לא האמין
שזה משנה. אבל רונן גם ידע כמה זה חשוב לניר. ניר לא הרגיש שלם
עם עצמו, הוא הרגיש שמשהו חסר לו בחיים. הוא חשב שכשיהיה לו
אוטו הוא יוכל לחפש אחר מה שחסר לו בחיים. רונן מצדו אמר
שבשביל להיות שלם עם עצמו הוא לא צריך משהו מוחשי כמו אוטו אלא
משהו יותר רוחני, כמו משהו בסגנון של ציור, ושאולי הוא צריך
למצוא עוד איזה תחביב רוחני כזה פרט לציור. אבל ניר לא הקשיב
לו, הוא היה מרוכז בטסט. הוא ידע שאסור שזה יקרה לו שוב,
המחשבות האלו. הפעם זה לא הפלאפון של החבר הכי טוב שלו, זה
כביש וזה טסט וזה כבר לא צחוק.
ניר עבר את הטסט והמחשבות האלו אפילו לא התקרבו אליו. הוא קנה
אוטו בכסף שחסך בעבודות קיץ. לא משהו גדול, חיפושית במצב טוב,
אבל הוא צייר עליה ציורים מדהימים, לא היה אפשר לעבור ברחוב
שבו הוא נסע ולא להתפעל מהאוטו.
ניר היה מאושר, הוא חשב שבעזרת האוטו הוא יוכל לחפש אחר האושר.
ובכן רק הנהיגה והעיסוק סביב האוטו עשו אותו מאושר והפכו אותו
לבן אדם שלם, ככה הוא אמר לעצמו, למרות שהוא ידע מה באמת חסר
לו, המחשבות האלו, אבל הוא כבר הצטיין בלהרחיק אותן ממנו. ובסך
הכל הוא היה מאושר. הכל הסתדר לו טוב בחיים, עבר טסט, הציונים
גבוהים הבגרויות הולכות טוב, הוא אפילו פגש מישהי, ירדן, יפה,
חמודה, לא "משהו בקנה מידה עולמי" כמו שרונן היה אומר, אבל
בסדר גמור, הוא היה מאושר.
פעם אחת הוא קבע עם ירדן באיזה בית קפה בתל אביב, הוא לא ידע
איפה זה, אבל היא נתנה לו הכוונות והייתה לו מכונית.
אז הוא יצא מוקדם ונהנה מהנסיעה. בדרך ברח' נורדאו פינת אבן
גבירול, הוא ראה אותה, לא את ירדן, אותה, את האותה. וגם
היא ראתה אותו, הרי איך אפשר לפספס את האוטו הזה, אז היא חייכה
ונפנפה לו לשלום.באותו רגע הכל חזר אליו, כל המחשבות האלו שהוא
הדחיק, הכל בא אליו במכה אחת, כמו הלם חשמלי.נשמתו נעתקה בזמן
שזה הכה בו. זה הכה בעוצמה כלכך חזקה, שהוא פשוט לא יכל
להתמודד עם זה, לא משנה כמה היה מתורגל. ועד שהוא הספיק להתעשת
הוא בטח לא היה מצליח לתפוס את הפלאפון, ללא ספק. הוא נהייה
כחול מחוסר אוויר, הגוף הפסיק להגיב לפקודות מהמוח, אם היו
כאלו.הוא לא הצליח להניע שריר, על הבלמים בטח שהוא לא הספיק
ללחוץ בזמן.