ושוב המבט החלול, מלא בזגוגיות של קצף סינטטי עמום. עובר
מהכפית, לכוס, לבטן, לכפית, לדוגמנית המפזזת על המסך. רזה,
שדופה כמעט, חרוכה. כל כך מקסים. החזה הקטן ונטול הנוכחות
מיטלטל בשובביות מצד לצד, ואיתו העגיל הענוג בטבור, נראה
בעיניה כמטיל זהב טהור לפחות, נע במהירות מצד לצד עם כל צעד
מדויק בקו ישר על המסלול. הראיה מיטשטשת, איפשהו בין העצירה
הדרמטית והחיוך המסופק למצלמות לבין הסיבוב המוכר כל כך, התחת
המושלם יפסע בנונשלנטיות מופגנת לעבר המקום בו תתחלף עם הבאה
אחריה, וחוזר חלילה... ופתאום אש בעיניים ולמי בכלל אכפת,
בניגוד מושלם לרעד הבלתי מודע ששלט בידה באותם רגעים היא אוחזת
לפתע בכפית בנחישות ותחסל כל ביס, כל חצי ביס, כל גמע אפשרי
וכל גירוד נואש מדפנות הגביע.
סוכריה קטנטנה שכבר איבדה את צבעה תיגרף עם אצבעה השמנמנה,
מכסה ביסודיות מופתית את הגלידה הנוזלית שעוד נותרה.
נשענת אחורה, מכבה את הטלוויזיה..
בוכה.