"תהיה בשקט כבר, טיפש!!". למרות שבקושי שמעתי את הלחישות
העמומות מלאות המתח, הייתי מודע אליהן, אבל העדפתי להתעלם. פה
ושם שמעתי עוד התלחשויות טעונות מתח, אבל, העצלנות, הו,
העצלנות הזו.
אחרי ההתלחשויות באה החריקה הצורמת. אותה חריקת דלת הזכוכית של
הוויטרינה המשופצת, שבה היו כל חפצי הערך שלי: גביע כסף מהודר
שקיבלתי לבר מצווה, פסלון יפהפה בצורת חיפושית על פרח שמשובץ
באבני חן שקיבלתי ליום הולדת 30 שלי, ועוד פסלונים וכלי כסף
יקרים.
את הוויטרינה הישנה ש"ירשתי" מהבית של ההורים התחלתי לתקן
בשבוע הראשון שנכנסתי לדירה. החלפתי ידיות, קניתי מדפים,
ואפילו התחלתי לצבוע. אבל, כרגיל, העצלנות מנעה ממני מלסיים את
הצביעה, וגם מלשמן או אפילו להחליף את הצירים החלודים.

אחרי שני חלומות די מוזרים, שבהם חלמתי שפורצים לחנות התכשיטים
שלי, ומרוקנים אותה כמעט עד הסוף, ועוד חלום שאני לא בדיוק
זוכר; התעוררתי מהשינה הרעועה, שהוטרדה בעיקר מאותה חריקה.
מהשעון הדיגיטלי זהרו הספרות 3:26AM. הדירה הייתה חשוכה, אך
מוארת במקצת מפנסי הרחוב שדלקו. לא החשיכה היא שגרמה לי להיות
טרוד ממשהו בלתי ידוע...

דירת הרווקים שלי הייתה הרבה יותר מבולגנת משום מה. גררתי את
עצמי עייף ותשוש למטבח הקטן כדי לקחת כוס מים קרים. האור העמום
שבקע מהמקרר הפריע לעיני, אבל התרגלתי אליו די מהר. למרות
שהשתדלתי לשמור על המים שלא יישפכו, כמה טיפות ברחו להן
כשרגליי נתקלו בחפצים שהיו זרוקים על הרצפה בדרך לטלוויזיה
בסלון - בגדים, ירחון ארכיטקטורה נחשב ועוד כל מיני עצמים בלתי
מזוהים כאלה ואחרים. הטלוויזיה תעזור לי להירדם, כמו בכל פעם
שאני מתעורר באמצע הלילה, אבל...
כנראה שאני לא ארדם שוב הלילה. תחושת הטרידות הצדיקה את עצמה.
כשהדלקתי את מנורת הרצפה בסלון, לא האמנתי למראה עיני.
הוויטרינה הייתי פרוצה וריקה מתוכן. מכשיר ה-D.V.D נעלם ואת
שעון הברייטלינג שהנחתי על השולחן כמה שעות קודם לא הצלחתי
למצוא. פרצו לי הביתה.
העצלנות, הו, העצלנות הזו...