הכל התחיל אתמול, יצאנו למשלחת בפולין... ישש איזה כיף חבר'ה
עניינים סבבי-בבי.... לא, לא סבבי ולא בבי, ואם... ואם אין לי
חברים? ואם אין לי עם מי להיות בחדר? ואם אני המנודה? טוב,
אולי אני פשוט אקח מטוס לארץ ואחזור זה לא כזה קשה... סתם
דיכאון, כל השואה הזאתי, אני בכלל לא מתחבר לכל הקטע הזה, למה
לבוא לסיור שלם שבוא אומרים "טוב, כאן היה מחנה השמדה" אבל...
סבתא, סבתא שלי, היא  נרצחה בשואה, ה'חטא הגדול' שלה היה, שהיא
לא ישבה על ספסל של יהודים, אז מה? זו סיבה להרוג? זו סיבה,
שלי, אני, לא תהיה לי סבתא? אני אלך לשם ואני אמצא את הספסל
הזה, ואני אירק עליו, ואני אדע, ש... שיש חארות בעולם! הם הרגו
אותה כי היא ישבה על הספסל הלא נכון... חארות!
הגענו למחנה אושוויץ המפורסם, חייב להודות שזה היה עצוב, באמת,
מישהו ניסה לחשוב מה ילד קטן, שבסך הכל רצה לשחק חשב כשלקחו
ממנו את ההורים שלו, וכשהוא הלך יחף על השלג הקר והצחור...
צחור?! אתם צוחקים עלי... מגואל בדם... בגואל בשנאה מגואל
בחארות...
ופתאום, בלי ששמתי לב, ניצב שם ספסל ישן, בהחלט מהשואה,
התקרבתי בצעדים זהירים, כאילו מפלצת יושבת שם, הגעתי אל הספסל,
העברתי אצבא ארוכה לכל אורך המשענת של הספסל, והזזתי את השלג
ממנו, סתם כך במשך שעה קלה השתהיתי שם, מביט בספסל ישן, אולי
זה הספסל שבו ירו בסבתא... אני לא יודע בדיוק מה קרה אחר כך
אבל הסכר שבגרוני פרץ והדמעות מרצונן זלגו החוצה, רק דמעות, לא
קול, לא כלום, דמעות... ספסל ישן, גורם לי לבכות? לאחר שנים
שחייתי בלי משפחה נורמלית, בלי בית, הספסל גרם לי לבכות? איזה
מין בנאדם אני? מה זה מעיד עלי? מה אתה חושב? ואת? ואתה? מה
לכם נראה שזה מעיד עלי? בכיין, מספסל הוא בוכה... לידיעתכם על
הספסל הזה סבתא שלי נרצחה, ועוד רבים.
והיום, אני יושב כאן, מספר לכם על המשלחת שלי לפולין עם הכיתה,
ומה עובר לכם בראש?  מה לכם נראה שאני הרגשתי כשירקתי שם על
הספסל והתרחקתי ממנו, וירקתי על כל ספסל וספסל בפולין ובכל
ספסל בכיתי ובכל ספסל עלתה המחשבה, כאן? זה פה? כאן, סבתא מתה?