1

המשרדים בישראל של "יהלומי דביר", תפסו שלוש קומות, בבניין
החדש במתחם הבורסה ברמת-גן. משרדים אלה, הפכו להיות המרכז, של
רשת התכשיטים הבינלאומית, שהקימה שרה דביר לפני שנים רבות.
הרשת הגדולה היתה הסמל הגלוי של הצלחתה בעולם העסקים והיא
השתרעה על פני חצי עולם ושלטה על מאות חנויות, משרדים ונדל"ן.
בנוסף לכל זה, היו לה נתחים אדירים של מניות בחברות גדולות
אחרות.
בתור המייסדת של רשת זו שבבעלות פרטית, עדיין החזיקה שרה במאה
אחוז מניות החברה, והרשת כולה פעלה תחת חסותה הבלעדית, לרבות
שהיא נשאה את שמה, ושהיו לה חנויות בישראל, מערב אירופה
וארצות-הברית.
"יהלומי דביר" היתה חברה פרטית ולכן לא נסחרה בבורסה. כך יכלה
שרה להיות בעלת המניות היחידה ויושבת-ראש מועצת המנהלים. נכסיה
המגוונים של החברה בישראל כללו נדל"ן ומניות בחברות ישראליות
ואמריקאיות.
שוויה של הרשת היוקרתית היה מיליוני דולרים, אולם כל זה ייצג
רק חלק מההון שצברה לה. מלבד 20 אחוזים של המניות שהחזיקה
בחברות התקשורת בארץ ובחו"ל, היה לה רכוש עצום בישראל
ובארצות-הברית, לרבות בתים וקרקעות.

היה זה מנהג עבור שרה, לטוס לארצות-הברית מספר פעמים בשנה. היא
היתה פעילה ומעורבת בכל עסקיה, ולמרות שלא חשדה יתר על המידה
בעובדים שהפקידה בידם סמכויות ניהוליות שונות, שכן בטחה היא
בשיפוטה המקצועי בהחלטות מסוימות, היתה באופיה הזהירות ושקילות
הדעת, תכונות המתאימות לאשת עסקים כמותה. לא רצתה היא להשאיר
דבר ליד המקרה, וסברה גם שחובה להפגין את נוכחותה בסניפיה
בחו"ל.

בשעה שהלימוזינה שהביאה אותה מנמל התעופה ניו-ארק, נעצרה בחזית
בניין קרייזלר, ששיכן את משרדי הסניף המרכזי בצפון אמריקה, שבו
מחשבותיה של שרה אל אלון שטרן. שרה הרהרה בעצבנותו של אלון,
בשיחה הטלפונית האחרונה שניהלו כאשר הגיע אלון למשרדה ברמת-גן.
בתחילה סברה שרה שהדבר נבע מעייפות לאחר הטיסה הארוכה
מניו-יורק, אולם בשבוע האחרון מצב-רוחו נהיה יותר עצבני. שרה
הבחינה ברעד בקולו של אלון, בדיבורו הלא ברור וברצונו לסיים את
שיחותיהם מוקדם ככל האפשר. הדבר לא רק התמיה את שרה, אלא אף
הדאיג אותה, שכן אלון התנהג באורח לא אופייני לו. שרה שקלה את
האפשרות, שמא בעיות אישיות הטרידו את מנוחתו, אך אמרה גומר על
רעיון זה, בהכירה את אלון כפי שהכירה. היא נטתה לחשוד שאלון
מוטרד בבעיה פיננסית. בעיה בעלת חשיבות מכרעת. בעיה שבלי צל של
ספק, השפיעה עליו קשות. היא החליטה לשוחח עם אלון בהקדם
האפשרי, על-מנת להגיע לשורש הבעיה ומהותה.

שרה רעדה מקור בשעה שירדה מהלימוזינה. היה זה יום קריר וסגרירי
בחודש דצמבר, ועל אף שלבשה בגדים חמים, הקור העז חדר לעצמותיה.
בניו-יורק נשבה רוח קרה, למרות השמים הכמעט ריקים מעננים והשמש
הבהירה. היא לא יכלה לזכור מתי הרגישה כך בפעם האחרונה. הקור
העז שאחז בגופה גרם כאב בעצמותיה, כאילו חדר הכפור לגופה
והקפיא אותו לגוש קרח מוצק. הקור הכואב והמאבן, שחדר לראשונה
לגופה כשהיתה ילדה קטנה, לא הרפה ממנה עד היום. לא תחת אש
בוערת באח, לא תחת קרני החמה בישראל, ולבטח לא במשרדים המוסקים
בחורף הקר באירופה. משרדים שלרוב היו מחניקים. שרה השתעלה בשעה
שמהירה לעבר הבניין. היא לקתה בהתקררות עוד לפני הנסיעה
לניו-יורק. המחלה התיישבה בתוכה, והותירה את השיעול הלח,
שהתפרץ לעיתים קרובות. כאשר נכנסה לתוככי הבניין, היתה היא
אסירת תודה. הקור העז נשאר בחוץ.

היא עלתה במעלית לקומה העשרים, שם שכנו משרדי החברה.
"אני אפגש עם אלון מיד, וביחידות", החליטה כשיצאה מהמעלית.
"אעשה זאת, לאחר סקירה של גיליונות המאזן של חנויות הרשת בחוף
המזרחי."
שרה המשיכה הלאה למשרדה. היא חלפה את שטח קבלת הקהל במהירות,
וחייכה אל פקידת הקבלה, עימה החליפה ברכת שלום לבבית. לאחר
מספר רגעים נכנסה בצעדים מהירים דרך הכניסה בעלת הדלת הכפולה,
אשר היתה פתוחה באותה עת. לאחר שנכנסה למשרדה הפרטי, סגרה את
הדלת אחריה, שכן לא היתה חסידת המנהג של השארת דלתות פתוחות
במשרדי הנהלה. שרה, שהיתה קנאית לפרטיותה, ראתה במנהג זה מפריע
וחסר תוחלת לחלוטין. היא השליכה את מעילה הארוך ואת תיקה על
ספת העור, ובעודה ממשיכה ומחזיקה בתיקיית המסמכים, חצתה את
החדר הרחב אל שולחנה. שולחן זה היה עשוי מעץ אלון, שנתמך ברגלי
מתכת מפורזלות. רהיט יפה במשרד מעוצב כראוי. הוא עמד ליד החלון
הגדול, אשר השקיף אל העיר שמתחת.
שרה רוותה נחת ממשרדה בניו-יורק, על אף שהיה כה שונה מהמשרד
המרכזי בישראל, שהיה מלא ברהיטים וחפצים מודרניים, שערכם היה
רב בעיניה. כאן היתה בסביבה אחרת, שכן שרה בורכה בחוש לעיצוב
פנים ולכן החליטה שעם כל חיבתה לריהוט מודרני, לא יהלמו אלה את
מקומם כשיעמדו מול האדריכלות של תחילת המאה העשרים. לכן אספה
לה את מיטב הרהיטים העתיקים. כיסאות עץ עם ריפוד קטיפה, בשילוב
עם ספת עור אנגלית בצבע חום כהה. היו שם מדפים עשויים מעץ אלון
ועמוסים בספרים. הקווים השמרניים העניקו למשרד הידור קלאסי
וכולו היה התגלמות טעמה הטוב של שרה. יצירות יקרי-ערך של אמנים
מרחבי העולם קישטו את המשרד המרשים. עדות חיה לאהבתה העמוקה של
שרה לאמנות. החלון הרחב היה מכוסה בווילונות אטומים בצבע שמנת,
שמנעו את חדירת קרני השמש ביום בהיר.
שרה חייכה בישבה לשולחן הכתיבה. מרחב השולחן היה מסודר ונקי,
מתאים להרגליה הקפדניים, ריק לגמרי, למעט הטלפון, המחשב ומנורת
הויטראז' שהציפה את השולחן באור המכיל שלל צבעים. היא פתחה את
המחשב, הוציאה את משקפיה וקראה את מכתבי הדואר האלקטרוני. לאחר
שסיימה קראה לאלון להיכנס למשרדה.

מיד כשנכנס אלון למשרד, ידעה שרה שדאגתה לא היתה חסרת יסוד.
פניו של אלון היו חיוורים, פסים כהים נראו תחת עיניו וכל גופו
רעד מרוב מתח. אלון שטרן היה כבן שלושים ושבע ושימש כמנהל
הסניף האמריקאי, במשך חמש שנים, אף כי למעשה עבד בחברה למעלה
משמונה שנים. הוא היה דוגמה ליעילות וחריצות, מסור לעבודתו
ולשרה. היא לא רק העריצה אותו, אלא אף רחשה לו כבוד רב וחיבה
עזה. הוא היה גבר יפה תואר וגבה קומה, מנומס ובעל יכולת שליטה
ברגשותיו.
אך בזמן שפסע והתקרב, הבחינה שרה בסדקים באישיותו היוצאת-דופן.
הם החליפו דברי נימוסין ואלון ישב על הכיסא שניצב מול שולחנה
של שרה, ובלוק הכתיבה שלו בידיו.

שרה נשענה לאחור בכיסא המנהלים, והתרווחה בישיבה נינוחה,
על-מנת ליצור אצל אלון, הרגשה נוחה ככל האפשר. היא העיפה בו
מבט של חביבות ושאלה בשקט. "הכל בסדר, אלון?"
אלון היסס לרגע ולאחר-מכן ענה בזריזות, מעמיד פנים שהופתע
מהשאלה.
"כן. הכל בסדר גמור."
"אתה לא נראה כהרגלך", ציינה שרה.
"אני פשוט מותש מהעבודה הרבה לקראת חג-המולד."
"בוא נשים בצד את התשישות מן העבודה, אני חושבת, תיקון, אני
משוכנעת שאתה מוטרד מאוד. מוטרד מאז השיחה האחרונה שלנו בארץ.
אלון, ספר לי מה מציק לך. האם קרה דבר-מה שאינך יכול להתמודד
איתו, או האם התעוררה בעיה אישית כלשהי בחייך?"
"לא. כמובן שלא!", ענה אלון, אך פניו החווירו והוא הסב את
עיניו, מתחמק ממבטה הנוקב של שרה.
שרה נרכנה קדימה, והניחה את זרועותיה על השולחן. היא חשה
ברגשותיו המופנמים של אלון והבינה שהוא מוטרד ממשהו חמור
ביותר. היא הירהרה שמא אלון נמצא על סף התמוטטות עצבים, כאשר
בחנה את התנהגותו.
"האם הנך חש ברע?" שאלה שרה, בסבלנות ובהחלטה להגיע לשורש
הבעיה.
"לא. אני מרגיש בסדר גמור."
"האם הנך מוטרד בשל בעיה בחייך האישיים?"
"לא. בשום פנים ואופן לא."
שרה נתנה באלון מבט ממושך וממוקד ואמרה נמרצות, "למה אתה לא
מספר לי את האמת. אני מכירה אותך טוב מאוד. אני רואה שמשהו
מציק לך, ואינני מבינה מדוע אתה מסרב לדבר על כך. האם עשית
טעות כלשהי ואתה חושש לומר זאת? אף אחד לא מחוסן מטעויות ואני
מסוגלת להבין ולאו דווקא להעניש. מכל האנשים, אתה כבר צריך
לדעת זאת."
"אני יודע שרה", ענה בקול רועד.
שרה היתה רגועה ושלווה. אלון ידע שלמרות היותה קשוחה היא גם
ידעה להיראות גמישות במקרה הצורך. שרה היתה אשת חייל, אשר
השיגה את עושרה האדיר בזכות כוח רצונה ואופיה החזק, בתוספת
כישרון עסקי מבריק. בעיניי אלון, היתה שרה סלע איתן שאין לשבור
בו, אך הוא עמד לפגוע בה, ונתקף שוב בחרדה.
שרה ראתה, באי-שקט גובר והולך, את הפחד בעיניו. היא קמה על
רגליה וחצתה את המשרד אל ארון המשקאות. היא פתחה אותו, מזגה
כוסית וודקה והביאה אותה לאלון.
"שתה בבקשה. זה ירגיע אותך", אמרה בזמן שמסרה לו את המשקה
החריף.
המשקה עבר בגרונו והוא חש בכאב. הוודקה החריפה צרבה בגרונו, אך
הרגשתו אכן שופרה והוא נרגע קמעה. הוא לגם לאיטו ונזכר ביחס
האדיב שגילתה שרה כלפיו במשך השנים הרבות. הוא הצטער בכל
מאודו, שדווקא ברגע זה, נגזר עליו למסור לה את הבשורה המרה.
אלון ידע שיש בני-אדם, אשר נשאו ונתנו עם שרה, וחשבו אותה לאשה
אכזרית, קשוחה וקשת-עורף. אלון ידע, לעומת זאת, שהיא בעלת לב
זהב. היא  הראתה לעיתים עקשנות ורודנות, אבל היא נהיתה ככה
בגלל שהחיים עשו אותה כזאת. אלון הסביר תמיד למבקריה, שהיא
יותר מאשת ממון. הוא תמיד אמר שהיא ניחנה במידת הבנה, אדיבות
ורחמים.
אלון חש בדממה הממושכת שהשתררה ביניהם ובמבטה החודר של שרה.
הוא הניח את הכוס על קצה השולחן וחייך אל שרה.
"תודה. אני באמת רגוע יותר."
"נהדר. עכשיו אולי תספר לי מה קורה. לא יתכן שאין לבעיה שבה
אתה נמצא, פתרון הולם."
אלון ישב בכסא ולא הוציא מילה מפיו.
שרה נשענה לאחור בכסאה ופנתה שוב לאלון.
"האם הבעיה קשורה אלי?" שאלה בקול חזק ושליו.
דומה היה שנימת דיבורה נתן באלון מידה מסוימת של בטחון. הוא
הינהן בראשו להסכמה וכבר עמד לפתוח את פיו ולדבר, אך כאשר ראה
את מבט הדאגה בעיניה של שרה, הוא מיד נטש את בטחונו.
"מה אינך יכול לספר לי? מהי הבעיה?" אמרה בזמן שחפנה את פניה
בידיה.
"דבר בגלוי, אלון. אם אינך יודע היכן להתחיל, התחל מאיפה שאתה
רוצה. פשוט תשפוך הכל החוצה. זוהי הדרך המוצלחת ביותר לשוחח על
נושאים לא נעימים, ואני משערת שבכך הדברים אמורים."
אלון הינהן והחל לדבר בהיסוס, מחניק את רגשותיו הנסערים ופוכר
את ידיו בעצבנות. הוא דיבר בהתפרצויות מהירות, מבקש לספר הכול
ומהר. העיקר לסיים בהקדם האפשרי. הוא ינשום לרווחה לאחר-מכן,
שכן הנושא העיק על ליבו במשך זמן רב.
"הלכתי בחזרה למשרד... שמעתי אותן משוחחות... הם רוצות..."
"רק רגע אלון", אמרה בזמן שהרימה את ידה על-מנת להפסיק את
אי-הסדר בדבריו.
"אינני רוצה להפסיק אותך, אך אולי אתה מוכן לעשות מאמץ ולדבר
יותר בנחת, ובקצב יותר איטי."
"אני מתנצל", אמר בזמן שנשם נשימה עמוקה.
"הדלת של חדר המסמכים, זו הנפתחת אל חדר הישיבות היתה פתוחה.
המנקה שכחה לנעול אותה ביום חמישי בערב. כאשר יצאתי ממשרדי,
נזכרתי פתאום, ששכחתי את מכשיר ההקלטה שלי. כאשר חזרתי למשרד,
עברתי ליד חדר המסמכים."
בעוד אלון מדבר, חלף במוחה של שרה, מבנהו של חדר המסמכים של
משרדי ההנהלה. זה היה חדר צר וארוך. יותר מסדרון מאשר חדר.
משני צדדיו היו ארונות תיוק שהגיעו עד התקרה. לפני שנתיים,
נפתח הקיר הקדמי של החדר, על-מנת לחברו לחדר הישיבות. השיפוץ
נעשה כדי להקל על הגישה למסמכים, שנדרשו לעיתים קרובות בחדר
הישיבות. בדיעבד נהפך החדר הצר למסדרון, אשר חיבר את משרדי
ההנהלה לחדר הישיבות, וכך חסך סיבוב מיותר.
אין-ספור שאלות התרוצצו במוחה של שרה, אבל היא שמרה אותם
לאחר-כך. היא הינהנה בראשה לאלון שימשיך בדבריו.
"אנוכי יודע שאת מקפידה מאוד על כך שהדלתות תהינה נעולות.
כשעברתי ליד חדר המסמכים, הדלת שפנתה לחדר הישיבות היתה פתוחה
במקצת. ואז שמעתי אותן. שמעתי אותן דרך הפתח הקטן. לא רציתי
לסגור את הדלת, שמא ישמעו אותי...", אלון הפסיק לרגע ונשם
נשימה עמוקה. לרגע הוא לא היה מסוגל להמשיך.
"המשך בבקשה", אמרה שרה.
"צותתי להם כי סקרנותי גברה עליי. אינני נוהג לעשות זאת. את
הנך מכירה אותי."
אלון נעצר שוב. הוא הביט אל עבר שרה, שישבה קשובה בכיסאה,
ופניה חתומים.
"שמעתי אותן אומרות שאת כבר מבוגרת מדי כדי לנהל את הרשת.
אומנם יהיה קשה להוכיח שאת לא כשירה, אך לעומת זאת הן ינסו
לגרום לך לוותר על השליטה בחברה מרצונך הטוב, ואם לא מרצון טוב
אז בכוח. הן התווכחו על כך שיש לנהל או למכור את הרשת כולה,
חלקים חלקים."
אלון היסס. הוא הביט בשרה במבט בוחן, כדי לעמוד על תגובותיה,
אבל פניה היו עדיין חתומים.
קרני השמש האירו את המשרד באור בהיר, לאחר שהשמש הגיחה מבעד
לצובר עננים. אלון מיצמץ וחס על עיניו מפני האור.
"אתה יכול לסגור את הווילונות", אמרה שרה בקול צרוד.
אלון פסע לעבר החלון הרחב וכיסה אותו בווילונות אשר עצרו את
האור שחדר מקודם והפריע לעיניו. הוא חזר לכיסאו, וכאשר נתן
מבטו בשרה, שאל אותה בקול מודאג, "את בסדר?"
מבטה של שרה היה נעוץ במסך המחשב. היא הרימה את ראשה לאיטה
והביטה באלון בעיניים אטומות.
"אני בסדר גמור. המשך בבקשה. אני מעוניינת לדעת הכול, ואני
בטוחה שיש עוד הרבה מה לדעת."
"אחת מהן, חזרה בה מהרצון לשכנע אותך לוותר על השליטה בחברה
מרצונך הטוב או בכוח. היא אמרה שאין טעם להילחם בך בזמן הקרוב,
לא משפטית ולא אישית, מכיוון שאת ממילא לא תאריכי ימים, שאת
מבוגרת מאוד וגילך מופלג, אך השניה אמרה שאת למעשה אשה קשוחה
ושיהיה צורך להוריד אותך בכוח אם יתעורר הצורך."
אלון עצר שוב ולגם מהמשקה החריף.
"שרה, אני כל כך מצטער."
שרה היתה דוממת עד כדי כך, שנראה שהיא כאילו נהפכה לפסל. עיניה
היו קרות ואטומות.
"האם תספר לי סוף סוף מי היו שתי הבחורות הנכבדות הללו?", אמרה
בציניות.
עוד קודם שהספיק אלון להשיב, ידעה שרה בתוך תוכה, את מי ירשיע
אלון כשיפתח את פיו. ועם זה, חלק ממנה עדיין סירב להאמין,
עדיין נאחז בתקווה כלשהי. היא היתה חייבת לשמוע זאת מפיו של
אלון כדי להאמין לגמרי. כדי לקבל את העובדות ללא עוררין וללא
צל של ספק.
"אני כל כך מצטער לספר לך זאת", אמר ולקח נשימה עמוקה.
"אלה היו רות ודניאלה. הן אמרו שהן צריכות לגייס אנשים נוספים
למטרה שלהם. רות אמרה שחלק מהמנהלים הבכירים כבר עומדים לצדם,
ושהיא כבר סיכמה אתם את המהלכים הנחוצים. אך היא טרם דיברה עם
מייק, מפני שהיא חוששת שהוא ידווח לך על המתרחש. דניאלה אמרה
שכל זמן שאת בחיים הן אינן יכולות לעשות מאומה על-מנת לתפוס
שליטה. היא אמרה לרות שהן לעולם לא יצליחו לעשות זאת, מכיוון
שאין להם מספיק מניות כדי להשתלט על הרשת. היא אמרה שהן יצטרכו
לחכות לרגע שתלכי לעולמך. היא גם אמרה לרות, שהן זכאיות למניות
השליטה של החברה ושהיא בטוחה שאת תורישי להן את המניות הללו.
היא עוד ציינה שיש בכוונתה לנהל את הרשת ושהיא לא תסכים למכור
אותה. רות התעצבנה. היא כעסה על כך, עד שהחלה לצעוק לעבר
דניאלה דברים נוראים, אבל בסוף דניאלה הצליחה להרגיע אותה
ואמרה שהיא מוכנה למכירת חלק מחנויות הרשת, וכך הן יקבלו את
מיליוני הדולרים שרות כל כך חפצה בהם. ואז רות שאלה את דניאלה
אם היא יודעת מה רשום בצוואתך. היא ענתה שהיא אינה יודעת, אבל
בטוחה שהן יקבלו את מה שמגיע להן. לעומת זאת, היא הביעה דאגה
מסוימת לגבי מה שתורישי לאיתי, מפני שהוא מאוד קרוב אלייך. היא
אמרה שהיא חושדת שמא הוא סחט ממך הבטחות בסכומים נאים. אימרה
זו עיצבנה את רות והיא שוב התלהטה וציינה שהן חייבות לגבש
תוכנית פעולה בהקדם האפשרי. תוכנית שיוכלו להפעילה מיד לאחר
הלוויתך. זאת במקרה שהצוואה לא תיתן להן את מבוקשן."
אלון נעצר בקוצר נשימה, יושב על קצה הכיסא.
שרה לא היתה מסוגלת לחשוב, לא לדבר ולא לזוז. היא היתה מזועזעת
עד עמקי נשמתה והמומה מדברי אלון. בעודה מהרהרת בדבריו, היא
הרגישה כיצד לחץ דמה יורד וחולשה אחזה בה. היא חשה כאילו כל
איבר בגופה כורע תחת נטל הדברים.
לבה זע בקרבה, ודומה היה לשרה שהוא נהפך בבת-אחת לאבן קרה
וקשה. כאב חד הציף את נשמתה. היה זה כאב הבגידה. שתי בנותיה
זוממות נגדה. רות ודניאלה, שתי אחיות שמעולם לה היו קרובות זו
לזו, שיתפו עתה פעולה, שותפות לבגידה הנוראית. מוחה לא היה
מסוגל לקלוט את דבר הבגידה.
"אלוהים אדירים! זה לא יתכן. לא דניאלה. לא רות. לא יתכן שהן
מושחתות כל כך. לא יתכן! בנותיי שלי זוממות נגדי?" חשבה בלבה.
אך בעומק הווייתה היא ידעה שזו האמת. קשה ככל שתהיה. את מקום
הכאב העז תפס עתה הזעם, זעם אדיר מילא אותה עד שקמה מיד על
רגליה. היא שמעה את קולו של אלון, כאילו בא אליה ממרחק.
"שרה! את בסדר?"
שרה נאחזה בשולחן בכוח, כדי לייצב את עמידתה. פניה היו חיוורות
כסיד.
"האם אתה בטוח בכל זה? אינני מטילה ספק ביושרך, אך האם אתה
בטוח ששמעת הכול כהלכה? אנא תחשוב בזהירות לפני שתענה. אתה
לבטח מבין את חומרת הדברים שסיפרת לי", אמרה שרה בקול שקט.
"אני בטוח במאה אחוז בדבריי."
"האם יש עוד?" שאלה.
"כן."
אלון התכופף ונטל את תיקו. הוא פתח את התיק, הוציא ממנו קלטת
שמע, והניח אותה על השולחן.
"מה זה?" שאלה שרה כאשר הביטה בקלטת.
"זוהי קלטת המכילה את השיחה בין דניאלה ורות, למעט תחילתה של
השיחה."
שרה הביטה בקלטת בתדהמה, אך בטרם הספיקה לשאול כיצד השיג קלטת
זו, המשיך אלון להסביר בפירוט רב.
"עלה בדעתי להקליט את השיחה. לכן נטלתי את מכשיר ההקלטה שבחדר
המסמכים ולחצתי על כפתור ההקלטה בשקט. רוב הדברים שנאמרו
נמצאים על הקלטת."
רצון עז התעורר בשרה. רצון לפרוץ בצחוק רם. היא כבשה את הדחף
הפתאומי, מחשש פן יחשוב אלון שנטרפה עליה דעתה.
"טיפשות. טיפשות גמורות", חשבה בלבה. "זו היתה שגיאה לנהל את
התחבולות שלהן בחדר הישיבות."
היא השפילה מבטה אל עבר הקלטת שהיתה מונחת על שולחנה.
"אני מניחה שבדקת אם אכן הדברים הוקלטו כשורה?"
"כמובן. בדקתי אותה בביתי."
"האם יש עוד לשמוע בקלטת? יותר ממה שכבר סיפרת לי?"
"רבע שעה נוספת. הן דיברו על..."
שרה הרימה את ידה. למרות שאלתה היא היתה תשושה מכל הסיפור,
והחליטה שהיא אינה מסוגלת לשמוע עוד.
"השאר את הקלטת פה. אני אקשיב לה אחר-כך."
היא ניגשה לעבר החלון, שלווה וזקופה, אף כי פסיעותיה היו
איטיות ורגליה נגררו על גבי השטיח. היא הסיטה מעט את
הווילונות. גשם החל לרדת. טיפות הגשם ירדו בקו אלכסוני, עפים
ברוח העזה. שרה הביטה לעבר הרחוב. הרחק למטה התקדמו המכוניות
בקווים אדומים ולבנים. בחדר היתה דממה ונראה כאילו הזמן עמד
מלכת.
היא עצמה את עיניה וחשבה על ילדיה, אבל במיוחד על בנה הבכור
יוגב. יוגב, שהיה המתנגד העיקרי לסירובה למכור את החנויות
בארצות-הברית לתאגיד אמריקאי גדול. היא לא רצתה לדון בכך, ולא
כן לשקול את ההצעה. לאחר שסירבה בתוקף להצעתם של נציגי התאגיד,
הוא הרים עליה את קולו, וטען בכעס רב שאין היא רוצה למכור,
מכיוון שאינה מעוניינת לוותר על שליטתה ברשת. היא נתקלה
בעוינות כה רבה ממנו, עד שרתחה מזעם על חוצפתו. היא לא אהבה את
העובדה שבנה מנסה להכתיב לה תכתיבים כיצד לנהל את החברה
שבבעלותה.
"יוגב הנמרץ והנאה. חבר הכנסת לשעבר. כן, יוגב הוא שיזם את
הבגידה הנוראית הזו", חשבה בלבה מבלי להטיל ספק בכך.
מבחינתה של שרה, לדניאלה חסר היה האומץ והתושייה לרקום מזימה
נבזית שכזאת. על חוסר דמיונה, היא פיצתה בסבלנות וחריצות.
דניאלה מוכנה להמתין במשך שנים רבות כדי לקבל את מבוקשה,
ורצונה הוא לנהל את הרשת, או לפחות להיות אחת מהמנהלות
הבכירות. אבל לא היה לה מימיה כשרון לעסקים, וכשעוד היתה צעירה
בימים, תימרנה אותה שרה לעסוק בעבודות ניירת בעיקר.
"את דניאלה תמיד אפשר לתמרן בקלות, ואין צל של ספק שיוגב שכנע
אותה להצטרף לדבר הבגידה", חשבה שרה בתיעוב.
היא הירהרה בבתה רות וחיוך מעוות עלה על דל שפתיה. היא עבדה
כמו חמור ולחמה כמו אריה למען רות בהיותה עוד ילדה, שכן אהבה
אותה בכל לבה, אבל עם זאת, היא ידעה תמיד שרות מעולם לא הרגישה
אותו הדבר, מעולם לא הראתה אהבה בחזרה. היא תמיד היתה מרוחקת
וקשה בהיותה ילדה ונערה. ריחוק אשר הפך במשך השנים לאדישות
מוחלטת. כאשר עלתה על הפרק הצעת המכירה לתאגיד האמריקאי, תמכה
רות ביוגב תמיכה מלאה.
"אין ספק שהיא כרגע בעלת בריתו העיקרית של יוגב בקנוניה הזו",
חשבה בכעס.
איתי היה היחיד שיכולה היתה לבטוח בו, מפני שידעה שמכל ילדיה,
איתי אהב אותה באמת ובתמים. מלבד אהבתו ונאמנותו, חש לה איתי
כבוד רב והאמין ביכולת השיפוט שלה. איתי לא הטיל ספק מעולם
בהחלטותיה ולא במניעיה.
"איתי לא מעורב במזימה הזאת, מכיוון שהוא לא יקח חלק בקנוניה
של אחיו ואחיותיו", חשבה שרה בלבה.
איתי היה הצעיר בילדיה ושונה היה משרה באופי ובמראה חיצוני.
הוא היה קשור לאימו והם אהבו זה את זו אהבה אמיתית ועמוקה.
איתי היה כולו אדיבות וחמד, בחור נהדר, טוב לב ומכובד. לעיתים
קרובות, היתה שרה מהרהרת ביושרו ובטוב ליבו של איתי וחרדה
לגורלו. היא חששה שמא הוא טוב לב ותמים במידה המסכנת את שלומו.
אבל בסופו של דבר, הבינה שהיה לאיתי אופי חזק ועמוק. בדרכו שלו
יכול היה להיות קשה עורף לא פחות מאימו שרה, והוא היה בטוח ללא
ספק באמונותיו, אמיץ ללא חת במעשיו, ויציב כסלע איתן. שרה
הבינה לבסוף, שדווקא טוב ליבו ויושרו הם שהגינו עליו.
שרה הביטה אל עבר קו הרקיע של ניו-יורק ולבה הוצף בכאב ויאוש.
היא היתה עדיין מזועזעת, אבל תחושת ההלם, החלה להתפוגג בהדרגה.
היא גם גילתה, שעל אף ההלם, שהיכה בה בתחילה כרעם ביום בהיר,
גם תגובה זו היתה דבר חולף. לאמיתו של דבר, היא לא הרגישה כעת
מופתעת מסיפורו של אלון. לא שציפתה אי-פעם למעשה כזה מצד
ילדיה. אבל היא ידעה לאור ניסיון חייה, שבוגדנות בקרב המשפחה
אינו דבר מפתיע כלל.
כבר לפני שנים רבות, למדה שרה להאמין, שקשר דם אינו ערבות
לאהבה ולא לנאמנות.
"אין זה נכון שדם סמיך ממים, להוציא את המקרה של איתי. הוא
באמת ובתמים בשר מבשרי", חשבה.
היא נזכרה בשיחה שניהלה פעם עם ידיד קרוב שלה, מייק לוי. שנים
רבות חלפו מאז, אבל תוכן השיחה חזר ועלה בה בעוצמה רבה. הוא
טען שאיתי דומה לסנונית שהוטלה לקן נשרים. שרה נרעדה לשמע
ההערה הזאת. התמונה המחרידה עלתה שוב לנגד עיניה. עכשיו, נזכרה
במלותיו של מייק, בזמן שהירהרה בילדיה. ילדיה אשר הפנו לה עורף
למעט איתי.
"זהו יותר נכון קן צרעות מאשר קן נשרים", חשבה בלבה.
היא חזרה אל שולחנה והביטה בקלטת המפלילה, ואז הרימה את תיקה,
פתחה אותו והכניסה לתוכו את קלטת השמע.
אלון התבונן בה בחרדה. המראה שלה הדאיג אותו. פניה עטו מין
תוגה והיא נראתה כחולה. עיניה הכחולות והיפות, שבדרך-כלל נראו
מבריקות וצלולות, היו עתה עכורות, והקרינו את האכזבה והכאב
מהבגידה. היא נראתה יותר מבוגרת מגילה האמיתי, עד שאלון חש
בצורך לחבקה לבל תיפול, אבל הוא נמנע מכך, מכיוון שחשש ששרה
תראה זו כחוצפה ממדרגה ראשונה. הוא ידע שיש בה אי-תלותיות
נחרצת וגאווה עזה.
"האם את חשה בטוב?", שאל ברוך ובשקט.
"אני אהיה בסדר בעוד מספר רגעים", ענתה, משתדלת לעלות חיוך על
שפתיה.
היא חשה בדמעות הצורבות בעיניה בזמן שהרכינה את ראשה.
"אני רוצה להישאר לבד, על-מנת לארגן את מחשבותיי."
"את בטוחה במאה אחוז שתהיי בסדר לבדך?", שאל בדאגה.
"כן. אני אהיה בסדר. אל תדאג", ענתה עם חיוך דל על פניה.
אלון קם בהיסוס קל, והחל ללכת לעבר דלת המשרד.
לאחר שאלון עזב את המשרד, נשענה שרה בכסאה ועצמה את עיניה.
לפני שנים רבות, כשהיתה אשה צעירה, היא הבחינה בילדיה תכונות
אופי שהטרידו את מנוחתה. היא תמיד חשבה לתומה שזוהי אשמתה
הבלעדית. היא עשתה אותם מה שהם. חלק הזניחה וחלק אהבה יותר
מדי, אבל את כולם היא פינקה וקילקלה. אבל ככל שהתבגרה והחכימה,
למדה להבין שכל אדם אחראי למעשיו ולאופיו. הרגשת האשמה
והאחריות שבה התפוגגה. היא נמנעה מלסבול בגינם וחדלה להאשים את
עצמה בחסרונותיהם ובחולשותיהם. היא הגיעה למסקנה חד-משמעית שהם
לבדם אחרים לחייהם כפי שיצרו אותם.
כל המחשבות הללו עלו עתה במוחה, בשעה שהידהדו בה דבריו של
אלון. היא קמה מכסאה והלכה שוב אל החלון. בפסיעותיה כבר ניכרו
מידה מסוימת של תקיפות, ומבטה החזק החל לשוב אל פניה. היא
התבוננה לעבר הרחוב בפיזור-נפש. הגשם חדל לרדת והשמש שוב זרחה
לה, מאירה את השמיים הבהירים. לאחר מספר רגעים של הרהורים, היא
חזרה אל שולחנה. היא ידעה מה יהיו פעולותיה. היא קראה שוב
לאלון. הוא נכנס למשרד והתיישב בשנית בכיסא שממול שולחנה.
"היא אשה אמיצה", אמר בלבו.
"אני מרגישה יותר טוב. אני אצור קשר עם מייק ועורכי-הדין
ואתחיל לטפל בעיניין בהקדם האפשרי. דרך-אגב אלון, תודה לך על
שעשית את הדבר הנכון."
"מבחינתי כך צריך לנהוג."
"תודה בכל אופן."
אלון הינהן בחיוב ויצא מהמשרד. שרה נשארה שוב לבד. מחשבות החלו
להתרוצץ במוחה. מחשבות על העסק שהקימה במו ידיה, על ילדיה ועל
נכדיה. היא ידעה מה תצטרך לעשות בנידון, כדי לשמור על רכושה.
למרות זאת, היא לא היתה בטוחה אם היא תהיה מסוגלת לכל, אך ידעה
שתמצא את הכוח הדרוש. המחשבה על בגידתם של ילדיה היכה בה.
בנותיה ובנה הבכור, עשו משגה שאין לו תקנה וקשרו נגדה מזימה
זדונית. היא נדהמה מגודל טיפשותם. הפגם העיקרי בתוכניתם, היה
פגם גורלי. הם המעיטו בערכה. רצה הגורל והיא קיבלה את המידע על
הבגידה. עכשיו היתה היא מוכנה לתכנן את מהלכיה ביעילות מירבית,
ולסכל את מזימתם הנפשעת.

2

מייק לוי החזיק את שפופרת הטלפון בחוזקה לאוזנו, כדי לשמוע
היטב את קולה של שרה. הוא הקשיב לדבריה, במאמץ רב, שכן דיבורה
היה שקט מהרגיל, למרות שבדרך-כלל קולה היה חזק וברור.
"לכן, מייק, אשמח אם נפגש היום לארוחת צהריים. אני מעוניינת
לדבר איתך. אם הנך פנוי, כמובן."
מייק היסס, היסוס שכמעט לא הורגש, אך ידע ששרה קלטה אותו.
"כמובן. אני אשמח לבוא", ענה באופן מיידי.
"אני לא רוצה לגרום לך אי-נעימות, אם יש לך תוכניות אחרות."
אכן היו לו תוכניות אחרות, פגישה חשובה שכבר נקבעה לפני שבוע,
אך הוא לא רוצה להימנע מפגישה עם הלקוחה החשובה ביותר שלו. הוא
ידע ששרה חכמה דיה להבין שאין הוא פנוי לארוחה איתה, לכן העדיף
לומר לה את האמת.
"אכן, יש לי תוכניות, אך הן סובלות דיחוי."
"נהדר. נתראה אפוא בשעה שתיים במקום הרגיל. להתראות, מייק."
"להתראות, שרה", מילמל קלות, אך היא כבר ניתקה את השיחה.
מייק הכיר את שרה שלושים וחמש שנה בקירוב, וכבר הספיק להבין
וללמוד שמאחורי בקשותיה הנחמדות, עומדות תמיד דרישות. הוא ידע
שבסופו של דבר שהדברים שנאמרו בנועם, הינם למעשה הוראות ביצוע.
אך היא אמרה זאת בקסם רב. קסם אשר הביא אותה רחוק, ומייק היה
בין הראשונים שהכיר בכך.
שרה לא אמרה דבר השונה מהרגיל ולא היה בידו להבחין בנימה של
כעס או חוסר שקט בקולה, אבל השיחה גרמה לו לתחושה של חשש. מייק
היה אדם בעל כושר הבחנה. הוא היה תמיד קשוב לאנשים באם זה
חברים, משפחה, לקוחות או סתם מכרים. הוא הכיר בני-אדם במלואם,
את אופיים הבסיסי ואת הפגמים באישיותם. חייב היה להיות קשוב,
שכן בהיותו בנקאי הוא טיפל בכספי לקוחות רבים ובדרך כלל גם
בחלק נכבד של עסקיהם. מייק הבין כבר לפני זמן רב, שעשירים
עשויים להיות כבדים, במיוחד בנוגע לכספם.
ההזמנה הלא צפויה של שרה לארוחת צהריים הפתיעה אותו. היתה זו
הזמנה פתאומית, ועל כן הגיב בדאגה רבה. הוא ידע שלרוב היתה
קובעת פגישות כמה ימים לפני. חריגה כזו מהרגלה, היתה מוזרה
ביותר, וככל שהרבה להרהר בכך, כן הלך והשתכנע יותר ויותר שיש
דברים בגו. עם זאת, הוא כבר דיבר איתה מספר פעמים בשבוע
האחרון, והיא התנהגה כרגיל, לפחות על פני השטח.
הוא נשען לאחור בכיסאו, והרהר בעובדה שמא היא אינה שבעת רצון
מהדרך שבה הוא מטפל בענייניה. מייק נטה תמיד לפתח ספקולציות,
ביחוד בכל הקשור לעבודתו כבנקאי.
"לבטח קיים הסבר פשוט ביותר להזמנה הפתאומית הזאת. סביר להניח
שהכל כשורה", חשב לעצמו.
למרות זאת הוא ניגש לבדוק את מצב חשבונה. לאחר שעתיים של בדיקה
מדוקדקת בחשבונה של שרה דביר, נחה דעתו. הוא נוכח לדעת שהוא
ועוזריו עשו מלאכתם בקפידה ובדייקנות יוצאת מן הכלל. כל
הנתונים היו תקינים וללא חריגות.
בשעה אחת וחצי בדיוק, שכן מייק הקפיד מאוד לדייק בזמן, לבש את
מעילו החום, נטל את מטרייתו השחורה ויצא את משרדו אל הרחוב
הקר.
מייק נופף בידו הימנית למונית בתחילת הרחוב ונכנס לתוכה.
"למסעדת אמפרו, בבקשה", אמר בזמן שנרכן קדימה.
הוא התרווח לאחור על המושב הנוח, בטוח ורגוע שלא יכול להיות
ששרה אינה שבעת רצון מתפקודו בפרט ומתפקוד הבנק בכלל, אבל
עדיין לא היה מסוגל להבין מהי הסיבה להזמנה הפתאומית. למרות
שהדבר היה בלתי צפוי, שרה היתה למעשה אשה שקולה ומיושבת,
ותכנון היה בלי ספק אחד מתכונותיה הבסיסיות.
בזמן שנהג המונית פילס דרכו בתנועה הצפופה במנהטן, הירהר מייק
על שרה. הם היו ידידים ושותפים לעסקים במשך שנים רבות ונהנו
מיחסי ידידות קרובים במיוחד. מאז שהכירה, מצא בשרה אשה שנוח
לעבוד איתה, שכן שכלה היה ישר והגיוני. מייק הלך שבי אחריה,
מהפעם הראשונה שנפגשו. הוא סבר אז, כפי שהיה סבור גם היום,
ששרה היא האשה הנהדרת ביותר שפגש בחייו. היתה תקופה, שהוא חשב
שהוא מאוהב בה, על אף פי שהיא לא הבחינה בכך. הוא היה אז בן
עשרים ותשע והיא היתה בת שלושים ושמונה, אשה נחשקת ומנוסה
בעיניו. שרה היתה אשה יפה, עיניה הכחולות היו מבריקות, שערה
הכהה היה חלק וארוך וגופה היה חטוב להפליא. היא תמיד היתה מלאת
כוח רב ומרץ אדיר ומידבק. היה בה שוני חיובי, לעומת הנשים
הרבות שהכיר בחייו. היא היתה מלאת חן ושנינות, מלאת כשרון
הומוריסטי ובשמחת חיים טבעית. הוא לעולם לא חדל להתרשם
מנחישותה, מתבונתה ומכושר החזון שלה.
מייק שימש יועצה הכלכלי זה קרוב לשלושים שנה. היא תמיד הקשיבה
לו בתשומת לב וקיבלה את מרבית הצעותיו במשך השנים. הוא היה מלא
בתחושת גאווה בשרה ובהצלחתה, שהביאה אותה עד הלום. היא נחשבה
כאחת מהנשים המשפיעות ביותר בשוק התכשיטים העולמי, אם כי רק
בודדים ידעו, כפי שמייק ידע, מהו המחיר הכבד ששילמה עבור הצלחה
זו. הוא תמיד ידע, שהבסיס של אימפרית העסקים האדירה שהקימה,
היה מושתת על הקורבנות העצמיים שהקריבה, השקעתה ורצונה הבלתי
נלאה. על יכולתה המדהימה במכירות, על טביעת עינה החדה למגמות
בשוק, ועל האומץ לקחת סיכונים בשעת הצורך. מבחינתו של מייק,
היא עשתה הכל במו ידיה. "יהלומי דביר", רשת התכשיטים שהקימה
היתה עדות חיה לכוחה האמיתי.
"בבקשה", אמר נהג המונית בנימוס. מייק שילם את מחיר הנסיעה,
יצא מהמונית ופסע אל הכניסה למסעדה.
שרה ישבה ליד שולחנה הקבוע. לרגע עברה מחשבה במוחו, שמא היא
נראית חלשה מתמיד, לא איתנה כהרגלה. היא הרימה את עיניה כאשר
התקרב לשולחן, וקמה מכיסאה. הוא לפתע הבין שהרושם שקיבל היה
מוטעה מיסודו. הרושם שקיבל לפני כן, התמוגג לו, כאשר ראה את
שרה מקרוב. חיוך של אושר עיטר את פניה האצילות. היא היתה לבושה
בהידור בחליפת משי בצבע כחול כהה.
"מייק יקירי, כמה נהדר לראות אותך", אמרה בזמן שאחזה בחיבה
בזרועו.
הוא חייך חזרה, ונשק על לחייה.
"היא נראית בסדר, אך חיוורת קמעה", חשב בלבו.
"תרשי לי להתבונן בך."
"את חייבת לומר לי מהו הסוד שלך. את נראית מקסימה מתמיד. איך
את עושה את זה?"
"מצפון נקי, חיים מלאים ועבודה קשה. גם אתה נראה טוב, ידידי.
בוא נשתה כוסית יין ונשוחח."
הם ישבו זה מול זו ומייק מזג מהיין האדום שהיה מונח על השולחן,
לשתי כוסות.
"כוסית לחיי האשה הנהדרת בעולם", אמר בחיוך, ונגע קלות עם כוסו
בכוסה, לפני שנטל לגימה.
שרה נתנה בו מבט מופתע וצחקה.
"למרות שאני לא חביבת מחמאות, תודה לך."
"בבקשה", ענה עם חיוך רחב על פניו.
לאחר שתיקה קצרה פנה מייק לשרה.
"אמרת שאת רוצה לשוחח על מספר נושאים. האם מדובר במשהו
רציני?"
"לא, לגמרי לא. אני פשוט מעוניינת לממש חלק מהנכסים האישיים
שלי, וחשבתי שהנך יכול לטפל בזה עבורי", ענתה שרה, בקול רגוע.
היא לגמה את היין לאיטה והתבוננה במייק, ממתינה בסבלנות
לתשובתו.
הוא לא ציפה לבקשה כזאת. הוא הניח את כוסו ורכן קדימה. קמט של
תדהמה נחרש במצחו.
"האם קיימת בעיה כלשהי, אשר תגרום לך לממש חלק מנכסייך?", שאל
בעדינות.
"לא. אמרתי שאני פשוט רוצה לממש חלק מהנכסים האישיים שלי. אני
רוצה לעשות זאת מטעמים אישיים. אין שום בעיה אשר גורמת לי
לעשות זאת, במיוחד לא בעית נזילות, הרי הנך יודע זאת, ככלות
הכל, הנך מטפל בענייני הבנקאיים."
מייק הירהר לרגע. הוא שיחזר במוחו את הנתונים שראה מקודם.
"האם נעלם מעיני נתון בעל חשיבות עליונה?", חשב בלבו.
"למען האמת, שרה, בדקתי לעומק את מצב החשבון שלך, לפני הגעתי
לכאן. הכול מסודר ותקין. למעשה, מצבך הכלכלי מעולה."
"אני זקוקה למזומנים. מסיבות אישיות, כפי שאמרתי מקודם. אני
מעוניינת למכור חלק מנכסי הנדל"ן שלי, וגם חלק מאוסף האמנות
שלי."
מייק נדהם מבקשתה. לפני שהספיק לומר דבר-מה, הושיטה לו מסמך.
הוא הוציא את משקפיו, הרכיב אותם והתבונן במסמך בעיון רב.
תחושת תדהמה מילאה אותו.
"שרה! אלוהים ישמור! מדובר בסכום עצום. הנכסים הללו מסתכמים
בעשרות מיליוני דולרים!"
"כמובן, אני מודעת לכך. חישבתי את הסכום הכולל והגעתי לסכום של
שלושים מיליון דולר. האם תטפל בעניין עבורי?"
"לשם מה דרוש לך סכום כזה, ועוד באופן פתאומי כל כך? האם יש
משהו שאינך מספרת לי?"
"אין סיבה להתרגש יתר על המידה. אני זקוקה לכסף עבור תוכנית
פרטית שלי. אני מעדיפה למכור נכסים אשר אין לי צורך בהם. זה
הזמן למכור ברווח, לפני שמיתון נוסף יפגע בכלכלה העולמית.
מדובר בחישוב כלכלי נבון", אמרה עם חיוך נעים על פניה.
הוא התבונן בה, תמוה על בקשתה. היה לה היכולת להציג את בקשותיה
כמעשיות, ותמיד הוציאה אותו מכליו.
"אבל למה למכור חלק מאוסף האמנות שלך? השקעת הרבה זמן ואהבה
באיסוף היצירות. את משוכנעת במאה אחוז שאת מוכנה למכור חלק
מהאוסף?"
הוא העיף מבט נוסף ברשימת היצירות היוקרתיות.
"שימי לב מה שכתבת כאן. תמונות של בוטרו, נחום גוטמן, סאנרדם
ועוד. זהו אוסף מדהים!"
"אכן כך. אוסף אשר אתה עזרת לי לרכוש את רובו המכריע. עזרת לי
באמצעות הקשרים הרבים שלך עם עולם האמנות. למרות שאני אסירת
תודה על כך, אני בכל זאת מעוניינת לממש את האוסף הזה. כפי
שאמרת, זהו אוסף מדהים, ואני בטוחה שנקבל סכום עצום עבורו",
אמרה בהחלטיות שלא משתמעת לשתי פנים.
"אין ספק בכך", הסכים מייק. "אם את משוכנעת במאה אחוזים שאת
רוצה למכור את יצירות האמנות שלך, אני אוכל לעזור לך בזה. האמת
היא שאני מכיר מספר אנשים אשר יהיו מוכנים לרכוש חלק מהאוסף,
ויהיו מוכנים לשלם את הסכום הדרוש."
"נהדר!", אמרה שרה בהתלהבות.
"מה בדבר הנדל"ן שבארצות-הברית ובאירופה? לדעתי ניתן לקבל סכום
נאה עבור בית הקיץ בפאלם ספרינגס ובית הנופש בסאן-מוריץ."
"כמובן. בעיקרון את צודקת, עדיף למכור עכשיו."
מייק התרכז ברשימה הארוכה שמסרה לו שרה, והחל לבצע חישובים
זריזים.
"היא המעיטה בסכום הכולל", פסק בלבו. "הערך הכספי של אוסף
האמנות ושאר הנכסים, הוא למעשה ארבעים מיליון דולר בערך. "
מייק הניח את הרשימה על השולחן ונטל לגימה נוספת מהיין.
"שרה יקירתי, אני רוצה לדעת אם יש לך בעיות שאינך מספרת לי.
אני מעוניין לעזור."
הוא חייך לעברה, הושיט את ידו וליטף את זרועה בחיבה.
"אין שום בעיות", ענתה, מנסה לשכנע את מייק כמיטב יכולתה. "אתה
מודע לעובדה שאין לי בעיה פיננסית. אתה ראית בעצמך את מצב
החשבון שלי."
"תבין, מייק. אני זקוקה למזומנים מסיבה אישית. לא קיימת שום
בעיה שקשורה לכך. אני מבטיחה לך. תאמין לי, אם היתה בעיה הייתי
אומרת לך, הרי אנו ידידים קרובים במשך שנים רבות", היא חייכה
אליו, מנצלת את הקסם האישי שלה לטובתה.
מייק החזיר לה חיוך.
"אני מאמין לך, ואני מבין שאין לך בעיות כספיות, אך פשוט נשגב
מבינתי, למה את זקוקה לסכום כה גדול, ומדוע את לא מוכנה לומר
לי לשם מה את זקוקה לכסף?"
"אני פשוט לא יכולה", הסבירה. "למרות זאת, אני מקווה שתטפל
במכירת הנכסים עבורי."
"כמובן. אין זו שאלה", ענה לאחר שנאנח.
"תודה, מייק. כמה זמן יידרש על-מנת למכור את הנכסים?"
"קשה לי לומר. קרוב לוודאי חודש חודשיים. את אוסף אמנות אני
משוכנע שאוכל לממש עד סוף החודש. את הבתים נוכל למכור תוך
חודשיים מעכשיו. לכל היותר שלושה חודשים."
"נהדר!" קראה שרה. "עכשיו נזמין את ארוחת הצהריים, ותספר לי מה
קורה איתך בחיים."