הייתי בעיצומה של נהיגה מהורהרת מהרצליה לתל-אביב. "לאן, לכל
הרוחות, העולם הזה הדרדר"? חשבתי לעצמי, "אפילו על סוחרי הסמים
כבר אי-אפשר לסמוך בימינו".
שקלתי בשיא הרצינות להגיש לשי (שם בדוי) מכתב פיטורין. הבעייה
איתו הייתה מהותית, הוא לא הבין כהלכה את מהות המקצוע בו בחר
לעסוק. בתור סוחר סמים היה עליו לשים את הדגש על הסחר, אך הוא,
מסיבות השמורות עמו, בחר לשים את הדגש דווקא על שימוש, דבר שלא
עלה בקנה אחד עם מתן שירות טוב ויעיל ללקוחותיו.
דייהטסו שרייד ירוקה וחבוטה עצרה לפניי ברמזור, "למה בעצם שלא
אכנס בה בשיא המהירות"? חשבתי, "לעזאזל, רק בשביל לבדוק אם
האייר באג הארורים הללו באמת עובדים".
"חתיכת נמושה פחדנית" סיננתי לעצמי כשעצרתי במרחק של מטר
ממנה.
חניתי את האוטו בהדר-יוסף והזמנתי מונית לדרום תל-אביב, שהגיעה
כעבור 5 דקות. הנושא היחידי עליו חשבתי לדבר עם הנהג היה
מזג-האוויר, לכן פתחתי במשפט המחץ: "אז הגשם בסוף הגיע, אה"?.
"כן, צדקו הטמבלים האלה" ענה הנהג בחיוך. את 10 הדקות הבאות של
הנסיעה העברנו בדיבורים על זה, שהרחוב בו אני גר הוא קטן,
ולנהג היה קשה למצוא אותו. "מינסק זו עיר ברוסיה, לא"? אמר,
מנסה להישמע אינטיליגנט.
"זה לא מינסק, חתיכת מפגר, זה מינץ, וזה בן-אדם, בנימין מינץ,
הוא היה מראשי אגודת ישראל, ח"כ מיום הקמתה ואפילו שר הדואר".
"אווו, לעזאזל עם כל הבני-אדם האלה, איך אני אמור לזכור את כל
השמות הללו"? שאל בבכיינות. "הצעתי לראש העיר שישנה את הכל
למספרים: רחוב 1, 2, 3 וכו', כמו בניו-יורק. תאמין לי, אם זה
טוב לאמריקאים זה טוב לנו. בכלל אם היינו יותר כמו האמריקאים
היה הרבה יותר טוב פה" אמר. אפשר לציין שבאותם רגעים הסבלנות
הייתה ממני והלאה.
"החלום שלי זה לחיות באמריקה" המשיך הנהג באותו קו פטריוטי.
אשר היה מעט יותר ממה שהייתי מסוגל לסבול באותם רגעים. "אז למה
שלא תעשה לכולנו טובה מזויינת ותעבור לשם"? נבחתי לעברו, יודע
שהוא לעולם לא יעשה זאת.
הנהג הביט בי במבט שהייתה בו תערובת של בילבול, כעס ופחד, היה
לו קשה מאד למקם אותי.
"חשבתי על זה רבות" אמר, "יש לי דרכון אמריקאי, שניי בני-דודים
שלי חיים בניו-ג'רסי, ויש לי דודה זקנה בסן-פרנסיסקו".
האמת היא שזה הפתיע אותי, לא הצלחתי להבין מדוע הוא לא עובר
לשם. "אתה רוצה לאמר לי" גערתי בו "שיש לך דרכון אמריקאי,
בני-דודים בג'רסי, דודה זקנה ועשירה בפריסקו, ואתה נוהג במונית
ברחובות המאובקים של תל-אביב? מה לעזאזל עוצר בעדך, בן-אדם?
למה אתה לא שם"?.
"קודם כל, היא בכלל לא עשירה" אמר. "מי לא עשירה"? ניסיתי
לעקוב אחריו.
הדודה שלי, היא בכלל לא עשירה, מי אמר שהיא עשירה? אתה המצאת
את זה בעצמך" נבח אליי קצרות. יכולתי להרגיש את כל עשתונותיי
הולכים לאיבוד עד האחרון שבהם. "אווו, מה לכל הרוחות המזורגגות
זה משנה" צרחתי "היא דודה שלך! היא זקנה! היא גרה
בסן-פרנסיסקו! מה עוד יש לה לעשות בחיים חוץ מלשפוך כסף על
האחיין דמוי הקוף שלה"!!!
"אתה באמת רוצה לדעת למה אני לא עובר לשם"? שאל, מתקשה להבין
את סערת הרגשות שגורמת לי כל השיחה הזו. "לא, אני לא באמת רוצה
לדעת למה אתה לא עובר לשם"! זעקתי, "אבל עם קצב התנועה הזה יש
לנו עוד רבע שעה של נסיעה, ונכון שאתה נהג מונית, אך באמת שקשה
לי לראות איך אנחנו ממשיכים לדבר רבע שעה על הגשם הארור הזה
שיורד עכשיו, או על זה שמינסק זו עיר ברוסיה, אז לשאלתך: אני
לא באמת רוצה לדעת, אך במצב הנוכחי הייתי מעוניין שתספר לי"!,
לקחתי נשימה ארוכה לאחר שכל האוויר יצא מראותיי.
"הלוואי שימשיך לרדת גשם" אמר הנהג, "יש עכשיו בצפון הרבה
פרחים שפורחים וצריכים מים, חבל שיתייבשו"."מה"!?!? צרחתי
מזועזע, "על מה, למען השם אתה מדבר"?, "אמרת שאי-אפשר לדבר רבע
שעה על גשם, אז אני אוכיח לך שכן" ענה לי.
הרגשתי את שפיותי זורמת לה החוצה "פרחים!? צפון!? מים!? נהיית
לי פתאם אגרונום מזורגג? מה זה בלבולי המוח האיומים הללו"?.
"לא משנה" אמר, "עזוב את זה, זה לא חשוב" הייתה בקולו דאגה
אמיתית, "אני אספר לך למה לא נסעתי לאמריקה, זה בגלל הבית
שלהם".
"איזה בית" שאלתי.
"הלבן" ענה.
"המה"?.
"הלבן".
"מה קשור בית לבן לזה שאתה פה"? גערתי בו, מרגיש את דעתי הולכת
ומשתבשת מרגע לרגע.
"אתה מבין" אמר, "הכל יכול היה להיות בסדר הייתי יכול לחיות
עכשיו בשקט ובשלווה באמריקה, אבל הם היו חייבים לעשות את בית
הנשיא בצבע לבן", "ומה הבעייה עם לבן"? שאלתי, קולי כבר נהייה
צרוד מרוב צעקות.
"אני לא רואה לבן" אמר.
"אתה מה"?
"אני לא רואה לבן" חזר שנית על דבריו.
"תשמע בן-אדם" אמרתי לו "אתה החלטת לשגע אותי או משהו כזה?
תקשיב לי טוב, אני במצב לא כל-כך יציב עכשיו, ודברים כאלה כמו
שאתה אומר יכולים לגרום לדעתי להשתבש עליי באופן מוחלט
וסופי"!
"אבל זה נכון"! צעק.
"איך יכול להיות שאתה לא רואה לבן"?
"לא יודע איך, אני פשוט לא רואה, הצבע הזה לא קיים מבחינתי".
"עזוב" אמרתי "לא משנה אז אתה לא רואה לבן, בגלל זה לא תסע
לאמריקה"? "כן" ענה, "אינני יכול לחיות במדינה שאיני יכול
לראות את בית הנשיא שלה". "גם על הדגל שלהם אני לא מת, מה זה
השטויות האלה, 50 כוכבים על דגל אחד. לכל מדינה יש כוכב על
הדגל, לכל שחקן יש כוכב בהוליווד, יש להם איזשהו עניין עם
כוכבים, זה לא לרוחי".
"דרך אגב" הוסיף, "גם כוכבים אני לא רואה, הם לבנים, וגם הירח,
תאר לך מה זה לראות כל ערב שמיים שחורים לחלוטין".
נשמתי עמוק ושחררתי את האוויר בצעקה אדירה, למזלי בדיוק הגענו
למחוז חפצי, ולא היה לי עוד כורח לקחת חלק בשיחה הזו. שילמתי
לו ויצאתי החוצה, הגשם המשיך לרדת.
"יופי של גשם, ממש ברכה" צעק הנהג לפני שנסע, "כן" חשבתי לעצמי
"ממש ברכה מקוללת הגשם הזה".
ציינתי לעצמי, שאני חייב להפסיק לראות סרטים הוליוודים על
שוטרים, הם גורמים לי להתנהג כמו בהמה, ושאם אני נתון לחסדיו
של מוח מבעבע, עקב צריכת אסיד מופרזת מכל הבחינות, ומתחשק לי
לדון במהותו של קיום אנושי כזה או אחר, כדאי מאד שאמנע משיחה
עם נהגי מוניות, זה עלול להיות מאד לא בריא בשבילי.
הלכתי ברחוב השומם והרהרתי בנהג המונית, שממרחק הזמן שעבר (5
דקות) הבנתי, שהוא באמת היה איש פשוט וטוב.