אני קם מלילות שרופים
לבקרים שתקועים בגרון.
שמעתי אותך מדבר
אבל לא הקשבתי.
רק אני ראיתי אותך
הלוואי ויכולתי לעזור.
אתה יודע, חייבת להיות דרך,
זה לא הגיוני שזה כך,
כי אחרת לא היינו נפגשים.
אבל אתה ממלמל על אור במנהרה,
שהוא גם אורה של הרכבת המתקרבת
והנה שנייה לפני שנמחצנו ברחוב המסגר,
אמרת, שבכל זאת הפחד מהכאב
הוא זה שמחזיק אותך.

אז זה בסדר להשאיר אותך לבד,
בגיל שלך אתה כבר צריך להקשיב לאחרים
ולהם יש כל כך הרבה מה לומר,
מילים אינסופיות, כדורי הטניס של הצער.