כמו כל המרצים באוניברסיטת חיפה, חיפש דוקטור טמיר תמיר איזשהו
רעיון מהפכני, שיוציא אותו מהבינוניות המדשדשת של חייו
האקדמאיים. איש כבן ארבעים פלוס מינוס כמה שנים בלתי מוגדרות,
שערו הצהבהב הולך ומקריח, מרכיב משקפי קרן המקרינים על פניו
מראית מכובדת, אף ארוך המשתפל מעל שפתיים בשרניות ואדמוניות,
וסנטר, שבעצם לא ניתן לומר עליו שום דבר מעניין. בקיצור
ולעניין, אקדמאי חסר ייחוד, הנתון כל כולו במרדף אחרי הרעיון
המדעי הגדול, עד ששכח להתחתן, ולא משום שהיה נתון במרדף
אובססיבי אחרי נשים.
טמיר היה נתון במצוד נפשי עמוק אחר רעיונות גדולים, וכל מחשבה
שחלפה לה אי-שם בהכרתו, אפילו בירכתי הירכתיים, גרמה לו לשלוף
מיד מכיס חולצתו הדהויה פנקס רעיונות שחור, שבו היה ממהר לרשום
את מחשבתו הדוהרת בדרכה העלומה אל האינסוף של תת-הכרתו, וגם
מוסיף היה וכותב בו, כאיש מעבדה קפדני ודקדקני, את התאריך
והשעה. לא תמיד היה עולה הדבר בידו, והפנקס היה מלא בהתחלות של
משפטים, בקטעים מרוסקים, שברי מילים, אותיות, שדרשו עבודה
ארוכה של פיצוח כתב החידה. ואכן, טמיר היה מקדיש בכל יום
שעתיים תמימות לפענוח כתב החידה שסתם לו מוחו הרדוף. לעיתים
היה עולה הדבר בידו, והוא היה מצליח לפענח את כתב החידה. הנה,
בעמוד השלישי של הפנקס השחור הוא הצליח במלאכת הפיצוח ורשם:
בני אדם הנם בעלי תאוות, אף יותר מאשר תיקנים או מכוניות.
בעמוד השביעי: מי יותר אנוכי, חתול או אדם או חולדה? ובעמוד
השלושה עשר, ממש שני פענוחים: האם היום הנו סיבת הלילה או הליל
סיבת היום? והתפוח אכן נופל על הראש. אבל טמיר לא התייאש.
ההפך, העובדה שאת מה שהצליח לפענח מפנקס הרעיונות היה ניתן
לכנות, נו איך לומר זאת, קצת אידיוטי, רק חיזקה בו את האמונה,
שמשמעות אדירה יש למה שלא הצליח לפענח. ומיד כתב בפנקס שלו:
רעיון פשוט קל לפענח, אולם רעיון עמוק ונשגב, נשגב הוא מפיצוח.


יום אחד, כשאכל ארוחת צהרים עם חברו למחלקה בפסיכולוגיה, שהמיר
את הרדיפה אחר רעיונות ברדיפה אחרי שטחי מעבדות והתנחלות
בחדרים ריקים, ושמשום כך לא היה לו פנקס רעיונות אלא מפות
ארכיטקטוניות, אמר לו החבר, שהוטרד מאוד מטמיר זה, שכל כמה
שניות היה שולף את הפנקס ומשרבט בו כמה מילים, דוחף את הפנקס
לכיס חולצתו, ועוד בטרם הצליח להכניס לפיו את המזלג הנעוץ
בקציצה, חוזר ושולף את הפנקס, "שמע טמיר תמיר, תגיד לי מה אתה
רושם שם כל רגע בפנקס המרופט הזה שלך? מה, אתה סופר זבובים?
רושם את מספר הקלוריות שאכלת? הרי עדיין לא הצלחת לאכול אפילו
פירור, והנה אני כמעט וגמרתי את הארוחה כולה."
"אני רושם רעיונות שעולים לי בראש. כל הזמן מופיעים לפני
רעיונות חדשים ובכדי שלא אשכח אותם, מיד אני רושם אותם בפנקס
הזה. תסלח לי רגע," אמר טמיר, "הנה, כבר עכשיו עלה בראשי רעיון
חדש." והוא רשם כמעט משפט שלם בפנקסו: "כדי לא לשכוח רעיון, יש
להנציח אותו בפנ..."
"מעניין מאוד", אמר החבר ושיהק, "אומרים שלאיינשטיין לא היו
פנקסים, כי בסך הכול היו לו שני רעיונות בכל ימי חייו. האם אתה
לא סבור, טמיר תמיר, שכדאי לחשוב על רעיון אחד טוב, במקום
לבזבז את הזמן ולרשום בפנקס שלך מיליון רעיונות קטנים וחסרי
חשיבות?"
טמיר שלף מיד את פנקסו ורשם בו: "אבל איך נדע אם הרעיון הוא
עמוק אם לא נתפוס אותו לפני שיעלם?" הוא החזיר את הפנקס לכיסו,
אך מיד הוציא אותו ורשם: "המשפט הקודם הוא רעיון ממש טוב...
אבדוק אחר כך מדוע."

לאחר הארוחה, יצא טמיר מהמסעדה שבקומה השישית בבניין רבין
והחליט לעשות הליכה קצרה כדי להקל על העיכול. וברגע שעמד לצאת
את פתח הבניין, קרה דבר ששינה את מהלך חייו. על הטיילת שטופת
אור השמש הזוהרת מיהרה שורה של ישבנים גבריים אל הבניין הראשי,
אל מגדל אשכול, לשמוע דברי חוכמה. ולפתע נבקעה השורה לשניים,
מחצית מן האחוריים לימין ומחצית לשמאל,  ובחרבה עלה והופיע
קורקבן נשי חשוף וחצוף, שהוצף בבת אחת באלומת שמש, וקרן באור
יקרות כקרן חמה הבוקעת מבין ענני סופה שחורים לקול תרועת
חצוצרות ופכפוך צלילי נבל אלוהי שמימי, הללויה, כמו כתר נוגה
קסום על ראש אפרודיטה היפה, כתר זוהר שבטבורו אפלולית הפופיק,
כמין עין של קוסם רב מג המכשף את כל המישיר אליו מבט. ובאותו
הרגע המופלא, בטבור הכרתו, ידע טמיר תמיר בוודאות מוחלטת, שמבט
עין הקורקבן מחק מתודעתו את הרעיון המדעי-פסיכולוגי הגדול
ביותר שלא נהגה מעולם. ועד ששלף מכיס חולצתו, הפעם בתנועה
מגושמת משהו, יש לומר, ורשם בו רק שבר מילה, "פופי...", נעלם
הקורקבן במסדרונות המסועפים של הבניין, ולא נודעו עקבותיו.
וטמיר נתקף בבולמוס בלתי נשלט למצוא את הטבור. כי רק אם יציץ
בו בשנית עשויה תמונת הקורקבן המופלאה והזוהרת לעורר מחדש,
להחיות בו את זרם מחשבותיו העלומות ולשחרר את הרעיון הגאוני
מכלא אי-המודעות, שיתנוצץ במרכז הכרתו באלפי נגוהות, פנינת
הרעיונות, היהלום הנכסף המזהיר, והוא יוכל להשתכר משתיית
החוכמה המדעית הנסתרת.
אחוז בטירוף, נסב טמיר על עקבותיו ופתח במרדף אחר הקורקבן,
מתרוצץ במסדרונות העמוסים בסטודנטיות מקורקבנות, נועץ עיניים
שיצאו מדעתן בטבורים הנשיים, מפופיק לקורקבן ומקורקבן לטבור,
פותח דלתות וסוגרן, כשקרן מבטו סורקת את כל הבטנים החשופים
המתנועעים לפניו. אבל שום דבר. הקורקבן האלוהי נעלם.
שוב נעצר, שלף בתזזית את הפנקס ורשם: האם ייתכן שמרוב טבורים
איני זוכר כבר את מראיתו של הפופיק הנעלם? יש, אם כן, רשם
בחיפזון, לזהות את הטבור כפי שעד ראייה מזהה את פני הפושע
באלבום פרצופי הפושעים המשטרתי. כי אכן, הוסיף תמיר לרשום
בקדחתנות, הקורקבן ביצע מעשה פשע מחפיר - הוא מחק מזיכרוני את
הרעיון המדעי הגדול. חובה עלי לתפוס את הפופיק בן הבליעל! אין
ספק, הקורקבן מסתובב כאן באוניברסיטה, והדרך היחידה לתפוס אותו
היא לצלם את כל הקורקבנים האפשריים ולאחר מכן לערוך מסדר זיהוי
קורקבני, עד שהפופיק הנחשק יזוהה במסדר הטבורים. ואם זה לא
יעזור, נבנה טבורון, בדומה לקלסתרון, ובעזרתו נשחזר את הטבור
האבוד מזכרוני, בדיוק כפי שהמשטרה משחזרת את פני העבריין. אכן,
חשב טמיר, זה רעיון לגמרי לא רע. ומבלי לרשום הגיג זה בפנקס
השחור, קנה מצלמה אלקטרונית והחל לצלם את כול הקורקבנים
המסתובבים בתחום בניין רבין.

שבוע לאחר שהחל במבצע הצילום, נקרא דוקטור טמיר תמיר אל דיקן
הפקולטה לשיחת בירור. פרופסור יחזקאל חזק, 'חזקי-חזקי' או
'הסיד', כפי שהוא נקרא בפי יודעי דבר, משום שהפרופסור המכובד
היה בעל פני פוקר חיוורים, בעל שער לבן, משקפים לבני-מסגרת,
שפם לבן, עניבה לבנה, חליפה לבנה, וחיוך החושף מערכת שיניים
לבנות - השקעה דנטאלית משתלמת.  "דוקטור טמיר תמיר," פתח הסיד
את פיו ואמר בקול מונוטוני, יבש ולבנבן, "הגיעו לאוזני שמועות
מוזרות, שאתה, דוקטור טמיר תמיר, עוסק בתחומי האוניברסיטה
בפעילות בלתי נאותה, לא אקדמאית - בצילום הטבורים של
הסטודנטיות ... והרי, כפי שתבין, זה מעשה שלא יעשה."
טמיר נחרד, משום שלא תיאר לעצמו שהדברים יגיעו עד כדי כך; שהרי
עדיין לא קיבל קביעות באוניברסיטה, והסיד עלול לפטר אותו ...
ואז לא יוכל להשלים את מחקרו הקורקבני ולעולם לא יגלה את
הרעיון המדעי הגדול בכל הזמנים, על אף שרעיון זה מצוי אי שם
בגלקסיה האינסופית של הנוירונים שבתוך גולגלתו, וכל שעליו
לעשות הוא רק למצוא את הפופיק המתאים, שבעזרתו יוכל לדוג את
הדג המדעי הזה שמתחמק ממנו כצלופח חלקלק.
חיזקי-חיזקי נקש בצפורן אצבעו הלבנה על שולחנו, כשהוא בוחן
במבט אטום ולבן את דוקטור תמיר זה, היושב מולו שקוע בשרעפים,
הקיש והקיש וגם תופף, עד שטמיר נתעשת ואמר, "אני זקוק לצילומים
אלה לצורכי מחקר."
"מחקר? איזה סוג של מחקר?"
"מחקר בטבורים. אני מתעניין בקורקבנים משתי נקודות ראות -
האסתטית והחברתית."
"אסטטית וחברתית?" תהה הסיד ביובש.
"כן. כמו שחוקרים את האסתטיקה של הפנים, כך ניתן לחקור את
האסתטיקה של הקורקבנים. וכמו שחוקרים את השפעת הפנים על המין
הנגדי ועל הצלחה בחיים, כך ניתן לחקור את השפעת הטבורים על
החיים החברתיים, ההצלחה ... על האספקטים הכלכליים של חולצות
הבטן ומכנסי הקורקבן."
נשתררה דממה וחיזקי-חיזקי המשיך לנקוש ולתופף בצפורן אצבעו על
שולחן הכתיבה בקצב הולך וגובר, כשלפתע הפסיק להקיש ואמר: "שמע
דוקטור טמיר תמיר, אתה אינך יכול להמשיך להסתובב כך ברחבי
האוניברסיטה ולצלם טבורים של סטודנטיות. זה מעשה שלא יעשה ואתה
עשוי להסתבך באשמה של הטרדה מינית, שלא לדבר על השם הרע שאתה
מוציא לאוניברסיטה. זה לא תקין פוליטית. אנשים עלולים לחשוב
שאנו מעסיקים כאן, בלי לפגוע בך בשום פנים ואופן, אנשים
מעורערים בנפשם, אחוזי יצרים ורדופי תאוות בלתי ראויות.
אולם! אם תצליח להשיג תקציב מחקר בנושא 'אספקטים כלכליים של
חשיפת הבטן הנשית', תראה האוניברסיטה בכך תחום מחקר ייחודי
ומקורי, מחקר חדשני שאוניברסיטת חיפה תוכל להתברך בו. תחום
מחקר חדש, שאיש לא חשב עליו עד כה. אבל, דוקטור טמיר תמיר, כל
עוד לא השגת את המימון המחקרי, אבקשך להפסיק מהצילומים
המזדמנים האלה. אני מוכן לראות במעשיך עד כה, פעילות המוגדרת
כמחקר מכין להצעת המחקר שלך 'אספקטים כלכליים של חשיפת הבטן
הנשית'. הגש הצעת מחקר, השג את המימון הנדרש. ועוד נקודה
אחרונה, דוקטור תמיר, אם תצליח להשיג את המימון הנאות, נא לא
לשכוח את תרומתי המחקרית."                    

חודש לאחר הפגישה עם הדיקן, חתמו טמיר תמיר וחיזקי-חיזקי חוזה
לחמש שנים עם חברת הלבשה גדולה שהוציאה קולקציה חדשה של חולצות
בטן ומכנסי תחת-הקורקבן בשם 'חליפות פופיקון'. מנכ'ל החברה, מר
צור אבן, שדווקא ניחן בראש בצורת סופגנייה גדולה בעלת שתי
תפיחות לחיים בצקיות, שמתוכן נחלץ אף קטן ואדום כמו נקניקייה
ומתחתיו היה שקוע לו פה כקורקבן, הציע שהאוניברסיטה תפתח חברה
כלכלית לפרסום ולתקשורת, 'בפרסום חוקר', שמצד אחד תעסוק בפרסום
קולקציית הפופיקון, אך מצד שני, תעסוק במחקר, וכך על ידי שילוב
שתי פעילויות אלו "נצוד שתי ציפורים בבת אחת. אני אקבל פרסום
עם חותמת אקדמאית, ואתם מימון לצורכי מחקר."    
כשנה לאחר מכן, ודוקטור טמיר תמיר קיבל קביעות באוניברסיטה
ועלה לדרגת פרופסור חבר. הסיד הקצה לו מעבדה גדולה לחקר
'האספקטים הכלכליים של הלבוש', וטמיר החל להעסיק קבוצה גדולה
של עוזרי מחקר שהעבירו שאלונים בכל הארץ ופרסמו את חליפות
הפופיקון מדלת אל דלת, מספר סטטיסטיקנים שעיבדו את הנתונים,
וכתבניות שהדפיסו את דוחות המחקר, אשר נשלחו הן לחברת פופיקון
והן לירחונים מקצועיים.
ופרופסור טמיר תמיר, המלווה על ידי פרופסור יחזקאל חזק, הוזמן
לכנסים רבים בחוץ לארץ, לשאת את ההרצאה המרכזית, הרצאת הפתיחה,
הרצאת המפתח, בנושא הפילוסופי-כלכלי 'מעמדה הסימבולי של הבטן
הנשית החשופה', לאכול סרטנים ותמנונים מתובלים, לחכך מרפקים עם
שועי עולם, ולצבור קילומטרז' בטיסות מעבר לרחבי העולם.
טמיר זה, קנה על חשבון קרן המחקר שלו, בהתאם לסעיף ביגוד
וייצוג, קולקציה יקרה של חליפות ועניבות, וחתם, יחד עם הסיד
כסופר שני, חוזה עם אחת הוצאת הספרים היוקרתית, 'פלטו המחודש',
להוציא ספר על המהפכה המודרנית בלבוש הנשי, שעליו החלו לטרוח
במרץ רב שלושת תלמידי הדוקטורט שלו, בהדרכתו המזדמנת, כמובן.  
     

והנה, דווקא כשהכל הלך כל כך יפה, ושמו של טמיר גם הופיע בתורי
הרכילות בצמוד לדוגמנית היפיפייה, רינת עגמומיה, ואיגוד לבני
הנשים התחתונים ביקש מפרופסור טמיר תמיר לארגן את הכנס השנתי
שלהם בחסות האוניברסיטה, דווקא אז הוא קיבל טלפון ממזכירתו של
הדיקן, שקישרה אותו לחיזקי-חיזקי, והסיד אמר לו, "פרופסור
תמיר, יש לי, לצערי הרב, בשורה לא משמחת."
"זו הבשורה הטובה או הרעה?" ניסה תמיר להתבדח.
"לצערי חברת פופיקון לא העבירה את המימון החצי שנתי האחרון,
כפי שמתבקש על ידי החוזה, ותקציב המחקר שלך עומד בחוב רציני."
"מה קרה?" נדהם תמיר, "הרי תמיד העבירו את הכסף בזמן. מה קרה
הפעם?"
"הם פשטו את הרגל." אמר הסיד בטון לבן.
"פשטו את הרגל?"
"לצערי. האופנה השתנתה. פריז החליטה שיש לכסות את הקורקבן.
הסתכל דרך החלון ותראה במו עיניך."
טמיר קם מהכיסא, פתח את החלון, ואכן כן, כל הקורקבנים נעלמו
כמו לא היו מעולם.
"בתור הדיקן," המשיך ואמר הסיד בקולו היבש, "עלי להביא לתשומת
לבך שני דברים הנובעים מהמצב הנוכחי. ראשית, הנך חייב לכסות את
הגרעון התקציבי. ושנית, אבקש ממך למחוק את שמי מהחוזה עם הוצאת
הספרים 'פלטו המחודש'," אמר, ובלי לחכות לתשובתו של תמיר ניתק
את הטלפון.
טמיר הניח את השפופרת על כנה והתבונן בטלפון בפנים קפואים,
מהורהרים. לאחר מכן פתח את מגירת שולחן הכתיבה והוציא ממעמקיה
קופסת מתכת קטנה. הוא הקיש את הקוד המתאים, פתח את הקופסא, הפך
אותה ושפך את תוכנה על השולחן: מספר מכתבים, כרטיסי ביקור
ופנקס הרעיונות הישן. פתח את הפנקס ומצא, שמזה כארבע שנים לא
כתב בו מילה. עלעל, עיין בכמה מהשרבוטים מבלי להבין דבר,
והשליך אותו לפח האשפה.
לאחר מכן עבר על כל המכתבים והכרטיסים אחד לאחד, החזיר אותם
לקופסה, פרט לכרטיס ביקור אחד. הוא חייג את מספר הטלפון
הסלולארי האישי שעל גב הכרטיס, וכששמע בשפופרת "הלו," אמר,
"שמשוני, שלום לך, כאן מדבר פרופסור טמיר תמיר." וכששמע את
התשובה, "פרופסור תמיר, בוודאי, בוודאי. אתה יודע, בדיוק חשבתי
על הפרויקט שהצעתי לך ..." אמר תמיר ישר ולעניין, "שמשוני, אני
שמח לבשר לך שהשתחררתי מכול התחייבויותיי הקודמות, ואני מוכן
להריץ את הפרויקט שדיברנו עליו. אנא, שלח לי את החוזה וכדמי
קדימה העבר אלי חצי מיליון ש"ח."
לאחר שניתק, בעודו מחזיק את השפופרת ביד, חייג אל נשיא
האוניברסיטה ואמר לו שני דברים: ראשית, שהוא חתם על חוזה עם
חברה גדולה לשיווק נעליים בסך של שלושה מיליון דולר; ושנית,
שהוא מבקש להתמנות לדיקן הפקולטה במקום פרופסור יחזקאל חזק.