ברית המועצות. בילרוס. גטו מינס.
6:00 בבוקר... פקחתי את עיניי... הייתי מכורבלת... עם השמיכה
הדקה שסבתא סרגה לי... היינו צריכים לקום למסדר... וככה היה כל
יום... מעניין כמה זמן עבר... טוב מי סופר? ימים, חודשיים...
יש את אלה שמתים פה... כמו סבתא שלי... שמתה... ויש את האלה
החדשים שבאים... אלה מצפים שזה יהיה מלון 3 כוכבים... זה לא
בית מלון זה...
פה... צריך לעבוד קשה בשביל להשיג פת לחם...
עתה הגרמנים הורו, לזרוק את כל הנעליים שלנו ואת כל החפצים
שלנו... נתתי... הרי מי שלא עשה זאת דינו היה מוות... ולא
רציתי למות רציתי לתת לכולם כוח להמשיך... להיאבק... לא
להיכנע...
השעה כבר הייתה 7:00...הגרמנים הודיעו שהיום נוסעים למקום יותר
טוב... שמחתי, אבל הייתי בטוחה שזאת עוד תחבולה. חשבתי לעצמי
שצריך לחשוב באופטימיות... הרי בסך הכל אולי הגרמנים שינו את
דעתם עלינו..."יהודים מסריחים..." ככה היו קוראים לנו... כעבור
כמה דקות אמרו שאנחנו נוסעים למקלחות... לא האמנתי... כל כך
הרבה זמן לא הרגשתי את המים זורמים על גופי מנקים אותו, מחטאים
אותו...
לא כמו חומרי החיטויי השורפים ששפכו עלינו הנאצים...
לאחר מכן, הודיעו בכרוז שעלינו להיות מוכנים לרכבת, כי אחרי
המקלחות צריכים להספיק לעבוד... כולם עלו... היינו כ-100 איש
בקרון... היה צפוף, היה לח, היה כל כך ריח רע, שגרם לי
לבחילה... רציתי להקיא... אבל לא היו חלונות... כולם הזיעו...
הרגשתי שכבר 50 אנשים על סף מוות...
עברתי לקרון השני שהוא היה עם חלון אחד... וביקשתי מהגרמני
לעצור כי יש לי בחילה אבל הוא לא הסכים הוא אמר שהיום עמוס
וצריך להספיק המון... ואז כשבאתי לצאת שמעתי אותו אומר לנהג
הרכבת הגרמני: "אתה רואה הם כבר מרגישים רע... הם לא יודעים
איך הם ירגישו במקלחות..."
והמשפט הזה כל כך הכעיס אותי...
פתחתי את דלת הקרון וקפצתי החוצה... הנאצי החל לירות בלי הפסקה
אבל ברחתי והוא לא יכל לפגוע בי... אבל אלה שנשארו שם... אותם
אנשים שנשארו... הרכבת המשיכה להרוג אותם. המשיכה להוביל אותם
אל המוות. |