אתמול באוטובוס התיישב לידי מחבל. כשהוא התיישב, לא הייתי
בטוח, אבל חשדתי מספיק כדי לשאול אותו. הוא ענה לי שכן. סיפר
שקוראים לו אחמד, ושהוא נורא לחוץ. "מאוד חשוב שאני אצליח, "
אמר לי, "שאני אעשה את זה טוב." אחמד המשיך והסביר לי שזו הפעם
הראשונה שלו, ושלא היה לו מספיק זמן להתכונן, ושהוא לא מרגיש
מוכן. הוא הראה לי את ידו המזיעה, את כפתור ההפעלה, מוחזק
באצבעות רועדות, וחייך חיוך נבוך.

קמתי ממושבי וניגשתי לנהג. שאלתי אותו אם מערכת הכריזה עובדת,
והוא ענה לי שכן, מצביע על מיקרופון שהיה תלוי מתחת לרדיו.
הדלקתי את המיקרופון והסתובבתי לכיוון הנוסעים. "בוקר טוב
לכולם, " אמרתי. "אני גאה לומר לכולכם שיש לנו מחבל באוטובוס."
פניתי לאחמד וסימנתי לו להרים את היד. הוא חייך, הסתובב לאחור,
לכיוון הנוסעים והנהן ראשו לשלום. "אחמד קצת לחוץ הבוקר, "
המשכתי, "הוא לא מרגיש מוכן, וחשוב מאוד שהוא יצליח."

הנוסעים צחקקו קלות, חלקם קראו לאחמד ועודדו אותו. אחרים אמרו
לו שיהיה בסדר, ושהפעם הראשונה תמיד הכי קשה. חיוכו הנבוך גדל,
ונדמה היה לי כאילו הוא מנסה להיעלם במושב שלו.
"בואו נקל עליו," ביקשתי מהנוסעים, "בואו אתם שם, מאחור,
תתקרבו. אתה שם, בצד, בוא שב פה ליד הבחור." הנוסעים קמו
והתיישבו, הפעם במרכז האוטובוס. כולם ישבו בזוגות, עיניהם
מחייכות, נעוצות באחמד. כיביתי את המיקרופון, וחזרתי לשבת
לידו. הוא הסתכל עליי במבט
נוגה, וחייך, הפעם ללא שמץ של מבוכה. "בזמנך החופשי, אחמד,"
אמרתי לו, "אנחנו מוכנים."

אחרי הפיצוץ אחמד ניגש אליי והודה לי ולשאר הנוסעים. הוא אמר
שאנחנו ממש שונים ממה שסיפרו לו, אמר שכולם אמרו לו שננסה
לעצור אותו, והנה אנחנו עזרנו לו, במקום. "אולי הפעם הבאה תהיה
קלה יותר באמת," הוא אמר לי, "בגלל שאתם עזרתם לי."
אמרתי לו שזה ממש לא סיפור, ואין צורך להודות לנו. "רק דבר
אחד, " אמרתי לו, "בפעם הבאה, אל תגיד שקוראים לך אחמד. אף אחד
לא יעזור לך."