23...24...25 המשחק הזה הצליח לשעשע אותו. הוא השקיע בספירה
הזאת את כל ריכוזו. בעודו חש איך הרוק מחליק באלגנטיות בגרון
ללא כל התנגדות הוא חשב לעצמו שזה כמו לספור כבשים בלילה
כשהגוף ממאן להירדם.
מעניין עד איזו כבשה יספיק להגיע לפני שתבוא המנוחה
האמיתית...

למרות הכמות שכבר הייתה מכובדת ביותר הוא עדיין הרגיש ערני
יותר מבכל זמן אחר בחייו, אולי בגלל שחיכה ליום הזה כבר כל כך
הרבה זמן פחד להפסיד כל שניה מההתרחשויות שצפויות להגיע.
בכל זאת, המרווחים בין מספר למספר נעשו ארוכים יותר בכל פעם,
פשוט היד שלו נעשתה קצת כבדה והמסע החוזר ונשנה מהשולחן לפה,
מהפה לשולחן כבר לא נעשה ביעילות שאיפיינה את התחלתו.
זה לא באמת הדאיג אותו היות והוא הכיר היטב את אופיים של
מירוצים. בהתחלה הרץ מתחיל את המסלול קל רגליים ונינוח, גומע
מרחקים במהירות עצומה, מתישהו באמצע הדרך הרגליים כושלות, קצת
קשה לנשום. הרץ מדדה ומאבד ממהירותו. השינוי מגיע כשנקודת הסוף
נראית באופק אז הגוף פתאום שואט קדימה מתוך כוחות נסתרים אל
הסוף, אל התהילה, הניצחון.
הוא היה בטוח בניצחון שלו שקרוב לבוא.

אבל הריכוז המוחלט בספירה התערער, המרווחים הפכו את המספר
האחרון למעורפל בזיכרון. כשהמוח לא עוסק בכלום מחלחלות
המחשבות.
עיקר חייו היו המחשבות. הוא ניצל כל שניה שיכל כדי לצלול בהן
ולטבוע בים של הרהורים ותהיות... דווקא עכשיו בדקות האחרונות
קיווה כי הפעם הן יחסכו ממנו, אולי רק פעם אחת הן לא ימהרו
להגיע, הרי מה הטעם?
אבל כל עוד צעדת הניצחון שלו נמשכת כלום לא מפריע לו, העיקר
להמשיך לספור.

הוא לא עושה את זה בגלל הבדידות. אחרי חיים שלמים שברח ממנה
הוא עצמו בסופו של דבר ביקש את בואה.
הוא בחר בחיים האלו באהבה ובמסירות גדולה, הוא נשבע לה
נאמנות.
הוא סגד לה ובנה לשניהם את ארמונו הפרטי ששכן בשממה.
הם השתוקקו לשקט האמיתי הזה מסביב, הוא כל כך השתדל לנשום
חלושות כדי לא לשבור את הדממה. הוא אהב את החיים שלו ושלה
ביחד, היא נתנה לו כל כך הרבה בדרכיה המיוחדות, מהרגע שכרע ברך
וביקש את קירבתה היא לא משה ממנו.

נראה לו שכבר הגיע ל - 57, אסור להתבלבל בספירה!

ובכל זאת, אז למה בעצם? אולי בגלל חייו הקודמים
הוא כבר מזמן חדל מלחשוב עליהם.
מאיפה זה הגיע עכשיו?
הוא גמר אומר למחוק את זכרם מליבו, זה אומנם לא קרה ביום אבל
לבסוף נשתכחו לחלוטין, אפילו עכשיו שהוא נובר בזיכרון השמות
והפרצופים מעורפלים.
זה העלה חיוך קטן על פניו. "אני נאמן לך עד הסוף, את רואה, גם
שכבר אין לי שליטה על המחשבות.."

זה פשוט קרה כי הגיע הזמן. הפרוייקט של חייו. מהרגע הראשון
שהוא זוכר את עצמו תיכנן את היום הזה. כמו כל תוכנית ארוכת
טווח היא השתנתה עשרות פעמים, עברה וריאציות שונות. בכל פעם
שחשב שזה בא מצא עוד פגם בתוכנית.
הוא חיפש את השלמות, הוא ידע שזה ה-רגע בחיים והיה מוכן להקדיש
את כל כולו כדי להצליח במשימתו היחידה ולהפכה לרגע בלתי נשכח,
קסום ומיוחד.
עכשיו הוא חש בוודאות שסוף סוף היום הזה הגיע. הוא שמח שהוא לא
מאמין בחיים שאחרי, הוא כבר כל כך השתוקק לסוף.
ומה איתה? לה הוא לא דואג, היא רגילה להיות לבד.

כשהגיע תורו של הכבש ה - 64 הוא נעצר לשניה והביט באדם שמולו.
הכבש מלמל בלחש תודה על שהשאיר לו את חסדו האחרון.
היה נדמה לו שהאדם חייך, אולי, או לפחות התכוון לחייך.

הוא שכב שם, כשהנשימה חדלה הוא שמע לראשונה את השקט הזה שכל
חייו ייחל לו.
המירוץ הסתיים בניצחון סוחף.

במקום הזה נותר רק לזמן לעכל את שרידיו האחרונים.