אוויר מחניק הציף את החדר האפל שבו ישבתי באותו לילה.
בפינת החדר, ללא כל תזוזה. כאילו עצרו את מחוגי השעון לכמה
שניות.
יושב ושותק, מנסה להבין איפה ולמה אני כאן.
הכל היה כל כך חשוך, שקט. אך עדיין היה ניתן להבחין שאני נמצא
בתוך חדר ילדים.
לבדי?! חשבתי...
האומנם? עמדתי. וניסיתי לחפש סימני חיים באותו חדר.
הדבר היחידי שמצאתי היה כמה מיטות ישנות, שהיו מכוסות כולן
בשכבות גסות של קורי עכביש.
מעל כל מיטה הייתה תלויה תמונה... ממוסגרת.
אך כשהתקרבתי, הבחנתי שאלו לא תמונות. רק מסגרות, ריקות.
כאילו, הן מחכות לתמונות שיבואו וימלאו אותה.
מוזר, חזרתי למקומי וניסיתי להיזכר איך הגעתי לכאן.
למחרת היום, כשהתעוררתי,
מצאתי את עצמי באותו מקום, באותו התנוחה שבה נרדמתי.
נעמדתי, וניסיתי להתרגל לחושך.
עיניי כבר התחילו לכאוב, המאמץ שהטלתי עליהם היה גדול מדי
כנראה.
לאחר מספר דקות שכבר התרגלתי לחושך הבחנתי בדמות.
דמות שכנראה הייתה כאן כבר מאתמול.
זאת הייתה ילדה, ילדה קטנה. מכוסה כולה בשמלה לבנה.
שערה השחור כיסה את פנייה ואת ידייה.
ריחמתי על המסכנה, כמה זמן היא כבר כאן?! חשבתי.
ניסיתי להתקרב אליה אך עצמותיי קפאו במקומם, לא יכולתי לזוז.
כאילו מישהו החזיק בי.
לאחר מאמצים והרבה כאב הצלחתי לחזור לפינה שלי, הפינה שבא
ישבתי קודם.
משם, ניסיתי לדבר לילדה. אך גם לאחר שקולי הפך צרוד היא איננה
התייחסה אליי...
החלטתי לקום ולנסות להגיע אליה שוב. הפעם ביותר אגרסיביות.
ושוב, קפאתי במקומי.
שוב, ושוב... עד שלבסוף הצלחתי לחמוק מאותו יצר שמנע ממני
להגיע אליה.
כשהייתי כבר ממש קרוב אליה, ניסיתי לחפש דרך כדי לראות את
פניה.
אך שערה כיסה הכול.
כשניסיתי לדבר איתה, קולי נדם ולא יכולתי להוציא הגא.
כאשר הבנתי שהיא איננה מעוניינת להקשיב לי, ניסיתי למשוך את
תשומת ליבה ע"י נגיעה.
אך כאשר הנחתי את ידי על כתפה, הבנתי.
מעכשיו... כדאי לי למצוא דרך לצאת מכאן, וכמה שיותר מהר.
זעזוע תקף את מוחי, צמרמורת ולחצים.
ידעתי שזו הייתה טעות!!
לפתע היא הרימה את ראשה וחייכה אליי.
פניה נראו כאילו היא לא אכלה מזה ימים וורידי הצוואר שלה הפכו
בולטים.
ניסיתי להתרכז על חיוכה, וכשעיניי חזרו לתפקוד שלהם - הבנתי.
ניבים צצו בשפה העליונה שלה, עינייה השחורות הפכו לבנות כסיד.
ערפדית, הבנתי!
זזתי אחורנית כדי למצוא מפלט.
ניסיתי להגיע לחלון שממנו חדרו חריצי אור השמש באותו רגע.
כאשר הצלחתי לתפוס את חבל התריס משכתי אותו בחוזקה.
הבזק של אור, כברק, חזר לחדר תוך שניות.
כל קורי העכביש שכיסו את המיטות נעלמו לפתע, תמונות מילאו את
החלל הריק של המסגרות.
החדר נהיה נקי ומצוחצח פתאום! הכל היה חדש וצחוק ילדים נשמע
מחוץ לחלון החדר.
אך לערפדית - כלום. כאילו היא חסינה מפני אור.
זינקה עליי וסובבה את ראשי , יכולתי להרגיש את חוד הניב שהלך
והתקרב לגרוני.
מגע ידייה הקרות החדיר בי פחד ועצב.
ניסיתי להימלט, אבל היא פשוט הייתה חזקה מדי.
הושטתי את ידי לעבר אחת המיטות, בתקווה למצוא חתיכת מקל או שבר
זכוכית.
כל דבר שיוכל לעזור לי באותו רגע.
אך כלום. לצערי לא הצלחתי למצוא דבר שיוכל לעזור לי נגדה.
אחזתי באחת מידיות המיטה בניסיון לשבור אותה, הופתעתי לגלות
שהיא נשברה באופן מצויין.
רגע לפני שניבייה החדים חדרו לתוך צווארי, עצרה.
פניה היו המומות, נפלה על הרצפה ודם התחיל לנטוף מבטנה.
לפתע שלולית של דם כיסתה אותה.
הבנתי שזו ההזדמנות שלי לברוח משם, קפצתי מאותו חלון שפתחתי
קודם לכן.
הנחיתה הייתה קשה וכואבת, אך זה לא היה משנה לי באותו רגע, מה
שרציתי זה להתרחק. וכמה שיותר מהר.
התחלתי לרוץ לעבר אחת השדות שהיו באזור. למרות הכאב של הנפילה
והפחד שמילא אותי המשכתי לרוץ.
לאחר כמה דקות של ריצה כבר לא יכולתי להמשיך.
סובבתי את ראשי לעבר המבנה ולפתע ראיתי את דמותה של הילדה,
מסתכלת בי דרך החלון.
כאילו שום דבר לא קרה.
מאז...
הבנתי שזה לא נגמר! אנחנו עוד נפגש...