שוטף את הפנים שוב ושוב ושוב, בעוד ועוד מים...מה אתה מנסה
בכלל לשטוף? כאב ראש? כינים? אהבה עלובה? אתה תקוע כאן, בסמול
טוק עם הלב שלך. מדי פעם אני מנסה להתערב אבל-אתה...דוחף אותי
בחזרה לנישה האפלולית שלי. לא רוצה להתמודד עם המוח שלך, הא?
זה שטיפחת, שאתה שומר עליו, אבל כשזה חשוב-לא רוצה לדבר איתי?
אתה מעדיף לדבר עם הלב שלך. אתם שניכם יושבים בלילה בבית קפה
ומזבלים תשכל. הוא לועס אותך טוב ויורק, אבל אתה לא יותר טוב
ממנו. אתה מאפשר לו, פשוט. מה הוא נתן לך? כאב, שיברון, ואת
התחושה הכל כך מוכרת הזאת שחזרה אליך עכשיו, כשאתה סוף סוף
נותן לי לדבר. זאת התחושה הזאת, של עומס בלב, נכון? שאתה נחנק
מהכולסטרול הריגשי שלך. אפשר לומר, באנלוגיה מהחיים הפיזיים
שלך, שאתה באמת לא טיפוס של משככי כאבים, אבל אתה כן טיפוס של
סטקים שומניים, הא? רק להרגיש כל הזמן, להעמיס על עצמך, לא
לפספס אף כאב, לחפור בפצעים שלך עוד ועוד, כשאתה מנסה להקיז את
הדם שלך שהפך לתמיסת כולסטרול. אני מרחם עליך, ילד. למה אתה לא
מקשיב לי? זה לא שאתה לא יודע מה הייתי אומר לך. לעוף מעל זה,
כמו ציפור, לראות את הדברים מלמעלה, בניתוק כלשהו, במקום
להתחפר עוד קצת ברגשות, אתה והחבר הטוב הזה שלך, הלב. הייתי
אומר לך גם להפסיק, להרגיע, החיים ממשיכים. מה לעשות, כזה אני,
הגיוני. ומה לעשות, כזה אתה-תקוע עם הלב שלך בבית קפה. אז
בבקשה, לפני שאתם שניכם והשטויות שלכם גורמים לך לגמור את
כולנו עם כדור בראש, תן לי להציל אותך מעצמך. אתה סמרטוט על
מפתן הדלת, אוקיי? אז אל תתפלא שאף אחת לא מכניסה אותך. אתה,
היית מרים סחבה? שנינו יודעים שלא. יפה, אתה מהנהן. התקדמות.
תקשיב לאחרים, בסדר? הם לא עושים לך דוקא. עכשיו, תקשיב. אנחנו
יודעים שככה אתה, אבל מה זה אומר? חשבת פעם, אולי אתה מכור
לרחמים העצמיים האלה? כן, זהו, אתה מכור לזבל הזה כמו שאנשים
נורמליים מכורים לסמים. יש לך את כל הסימפטומים. עיניים מפגרות
שבוהות במראה כמו כלב שנחנק לו השכל. על תחושת הכובד כבר
דיברנו? כן, יא זבל. אתה מכור לזה. אתה אוהב לשבת עם מר לב
והקפוצ'ינו, להקשיב לכל מה שהוא אומר, כמו איזו קלולס מפגרת
שמתחננת למלכת כיתה מטומטמת בלי מוח להדריך אותה, כדי שהיא,
הקלולס, תאהב את עצמה. כן, כן, אתה מרגיש טוב עם עצמך שאתה
ככה. יש לך קונספט לחיים. "לב".
תשמע לי. אני יודע שבהתחלה תשנא את עצמך על הרעיון, של להתחיל
להסתמך עלי, אוקיי? ברור לנו שיופיעו כל מיני קריזים, שתרגיש
שאתה רוצה להקיא אבל לא יכול. היינו שם. אבל זה מה שאתה צריך,
חמודי. תראה, פשוט תקום בנימוס, אין צורך להיות אלים, תגיד ללב
בחיוך שתשוב בעתיד, תוריד בפניו את הכובע, תחייך. הוא ימס, הוא
הלב שלך. צא מהבית קפה, וצא אליי לכביש, אני מחכה לך שם,
באוטו. אנחנו ניסע בדרכים, נגיע למקומות, תגלה דברים.
תהיה אתה לשם שינוי, באמת אתה, תהיה מי שאתה רוצה להיות.
כי זה לא מה שאתה עכשיו. אתה ג'אנקי. אתה חייב לצאת מזה,
להיטהר. יש לך תקווה, ילד. לכולם יש. אז זה יהיה כפר הגמילה
הנחמד שלנו, אוקיי? צימצמתי את הקבוצה לאחד-אתה, כך שיהיה לנו
את כל הזמן ביחד, טוב? צא, בוא לכביש. אתה באמת רומנטיקן, זה
חלק אמיתי ממך, שקיבל תפנית הרסנית. אבל אתה באמת רומנטיקן. צא
ובוא לכביש, אבל אתה יכול לקחת איתך כוס קפה לדרך, אני מרשה.
אתה צריך את זה. שנינו צריכים את זה.
קום מהמכסה הסגור של האסלה, לך תתקלח. תבטיח לי שכשתצא משם
תבוא איתי.
ילד טוב.