זעם.
זעם פעם היה הדבר שדוחף אותי קדימה, המיץ להוויתי.
גם זה נטש אותי, מלא באפטיות אפילו, לזעם של העולם.
נוסע על כמעט ריק ואין לי מספיק כסף לקנות זעם חדש.
למלא מצברים.
לא זועם על אנשים, לא זועם על עולם, מעולם לא על אלוהים ובטוח
שלא על שטן.
אבל נשאר לי עוד דבר אחד לזעום עליו, אחד קטן וחסר משמעות,
על גשר חבלים רעוע.
גם עם זה אני משלים וכל יום, חודש זה אמור לקרות ואז, אז באמת
אשקע בעולם אפטי וחסר כל.
פעם זעם היה הקסם שלי, בייחוד במיטה, היום אפילו שם אני לא
זועם, עדין הפכתי כמו ילדה בת 16,
בתולה ומפוחדת.
החיה שבי היא פנתר שחור גדול במלוא הדרו טורף אדם, אוכל עצם,
יכול לפלס דרכו בין כל.
רק שהפכתי אותו לחתולה שחורה קטנה שמייללת אל תוך הלילה, רק
רוצה להשתחרר שוב אבל יותר מדי פחד. ששוב הוא ישתלט ואני כל כך
רוצה שהוא ישתלט אבל אני כבר לא יודע, אולי הוא מת.
העיניים הכחולות שלי צריכות להפוך שוב לצהובות, עיני טורף רואה
בחושך.
טבע האדם טבע החיה.
אני לא מרגיש חיה אני גם לא מרגיש אדם.
אני לא אוותר על ההזדמנות להחזיר אותו.
כשהוא יחזור כך גם הזעם.