זהו סיפורם של האסימונים, אסימונים עם חור, אסימונים.
בשביל להבין את החשיבות הסמלית של אסימון, צריך לחוות אסימון,
לדעת מהו, מבפנים.
מישהו זוכר את הטלפונים הציבורים שפעלו על אסימונים? הפכתי את
גוש דן, נתניה, חיפה, אילת ולא מצאתי אחד כזה. אלפי טלפונים
ציבורים כתומים וצהובים שפועלים על טלקארדים מושחתים, הגונבים
את השיחות הותקנו במקומם.
בימים הישנים של האסימון, לא היו חסרים טריקים שהטו את מלחמת
המעמדות לטובת הצרכן המנוצל; הבדיחה אמרה שהפרסים קושרים חוט
דרך החור של האסימון, כך שהוא לא יפול, כמה שזה היה נכון.
היה מספיק להוריד נגיחה לטלפון והופ, היית בן אדם עם אסימונים.
בימים הישנים של האסימון, אמא הייתה אומרת לקשור אסימון
בשרוכים של הנעליים, "מי יודע, אולי לחוטפים לא יהיו אסימונים,
אז תוכל להתקשר ולהגיד שהכל בסדר".
סיפורם של חמשת האסימונים מתחיל ב1994, שנה לא רעה בדיעבד.
המאורע החשוב ביותר בשנה זו היה הוצאת האסימונים מן השירות,
לטובת הכרטיסים המתועבים. בזק כינתה אותם "טלקרדים". סוף סוף
מדינת ישראל התקדמה לדרגת מדינה מתועשת, ממעמד של רפובליקת
בננות מזרח תיכונית ואזרחיה ממעמד קופים המשתמשים בתשתית
טלפונית-תקשורתית, לאזרחים המשתמשים ברשת טלקומניקטיבית
מתקדמת.
בעיתונים לא פורסמו ידיעות בנושא, בבית הקפה האסימונים לא היו
"אישו" ובמהדורת החדשות, העניין אפילו לא צץ לרגע במוחו של
חיים יבין, אבל שני ילדים בני שלוש עשרה שיחקו כדורסל במגרש
בשכונה. "אני אנצח אותך הפעם, תהיה בטוח !", אמר לי. אני תמיד
ניצחתי בכל המשחקים שלנו, אך הפעם הוא היה נחוש מאד.  הצעתי
לבחור להתערב על משהו, זה היה חדשני לחלוטין עבורנו, הלהט
שבמשחק עם תכלית שינה את הכדורסל על פיו.  "בסדר, על מה אתה
רוצה לשחק?"
קודם לכן שוחחנו על עניין האסימונים שהוצאו מהשרות, באותו הזמן
לאף אחד כבר לא היה אסימון אחד לרפואה, שהתנוסס באון על
השולחן. "אסימון, אלא מה?". בסופו של אותו משחק מפרך, הפסדתי
בפעם הראשונה; כמובן שמסרתי לידיו אסימון.החלטתי שבשביל לסמל
את היום הנורא אלך עם חמישה אסימונים בנעל הימנית, על מנת שבכל
בוקר שמתחיל ברגל ימין אזכור את ערכי ההגינות, המכתיבים את
מערכות היחסים שבין אדם לחברו - אסימון ראשון, אסימון שני
בשביל להיזכר בשביל שאזכר בשאננות שבגללה הפסדתי אסימון,
אסימון שלם, אסימון שלישי בשביל לזכור שהעולם הוא עגול, אסימון
רביעי בשביל לתת לילדה יפה שתתקשר אלי כשתגדל ואסימון חמישי,
בשביל להתקשר לאמא, במקרה שיחטפו אותי.
עברו שנתיים ומספר זוגות נעליים, האסימונים עברו מנעל לנעל;
התבגרתי מאד באותה התקופה, רכשתי חברים חדשים, רשמתי הישגים
שונים, טבעי לתקופה ארוכה. בקיץ הכרתי אותה, מהרגע הראשון
שראיתי אותה, ידעתי שהיא שונה מכולן. התקרבנו, כך כנראה רצה
האל ונהיינו חברים. יום אחד היא הסתכלה לעבר הנעל הימנית שלי,
היא התעניינה ושאלה מדוע אני הולך עם אסימונים.
סיפרתי לה את סיפור ההפסד, את הערכים שחמשת האסימונים מסמלים,
ראשון  - חברות, שני - היבריס, שלישי - ידע, רביעי - אהבה
וחמישי - משפחה.
היא ממש הוקסמה מהרעיון ובכל פעם שהיינו נפגשים, הדבר הראשון
שהייתה עושה הוא לבהות באסימונים ולדקלם את הערכים שסימלו.
החלטתי לתת לה אסימון, לא סתם אסימון, אלא את אסימון הידע
המיוחד שלי, אהבתי אותה עד כדי  שלא היה אכפת לי שהיא תזכור
שהעולם הוא עגול ואני אחיה בעולם שטוח, הרי שנינו נחיה ביחד
לנצח והיא תזכיר לי שאי אפשר לפול , אם נוסעים לקצה העולם.
היא מיד קשרה את האסימון, נדמה לי שהיא עדיין מסתובבת איתו.
בכל אופן, בסופו של החופש הלכתי לתיכון ודרכינו נפרדו. היא
נשארה עם אסימון, אסימון יחיד ובודד ובכל פעם שהיא תסתכל בו
היא תיזכר שהעולם עגול, ושאני יכול לפול ממנו בלעדיה.
בראשון לספטמבר הגעתי לתיכון, הכיתה היית ריקה לחלוטין; אני
הגעתי מוקדם בבוקר בשביל  לבחור את המקום הטוב ביותר.. חשבתי
לעצמי, בימים הטרופים של תחילת השנה, מוטב לשבת ליד החלון; כמה
שטעיתי, במשך חודשיים הבנתי את עיקרון שעון השמש על בשרי, בשעת
אפס אפשר היה להפוך לשזוף בלי בעיה.
הסתכלתי לעבר האסימונים שלי, אסימון החברות נצץ באופן מיוחד,
החבר מהכדורסל עדיין היה חבר טוב, אך הוא לא בכיתתי.
התיישבתי, הכל חזר אליי, נוסטלגיה. עבר זמן מה, אולי חמש דקות,
נערים ונערות רבים שאני ביליתי איתם שלוש שנים מהטובות בחיי
התיישבו מסביבי. שורה לפני, התיישבה נערה. היא הייתה כה מופרעת
בנפשה, שהיה אפשר לראות את השיגעון בעיניים הכחולות שלה.
שוחחנו מעט, על פני ניכרה התרשמות מאדם יוצא דופן.
באותה שנת לימודים שפתחה את התיכון, התאהבתי במישהי מהכיתה
המקבילה, היא הייתה מושלמת. עד היום אני בטוח שאי אפשר להעריך
אדם באופן בו אני הערכתי אותה. אני לא זוכר איך הכרתי אותה,
אבל כבר באותה שנה למדתי הכל עליה, היא הבן אדם האמיתי היחיד
עלי אדמות. מי היה מאמין שאפגוש מישהי שלמעשה תנסה להפוך את
העולם למקום טוב?
כתבו עלי בספר מחזור של חטיבת הביניים את השיר של אריק
אינשטיין ,אני ואתה נשנה את העולם", זה היה כבר מוטו בשבילי.
בכיתה ז' וח' השתדלתי רבות, בכיתה ט' העולם אכזב אותו, אם
השלום לא חשוב בעת זו אולי עליי להמתין בשביל לשנות את העולם,
סברתי.
בכל מקרה, המערכת יחסים שלנו לא התקדמה לשום מקום ונהיינו
ידידים ותו לא, במחשבה אחורה אולי הייתי מקלקל אותה אז העניין
הוא רק לטובה.
לקראת סוף השנה, יצאנו לסיור, הנערה עם העיניים הכחולות שבאותו
זמן כבר לא סבלה אותי באה, השיגעון בעיניה נעלם אט אט. גם
הילדה המושלמת הצטרפה לסיור.לפני שעלינו על האוטובוס חזרה,
המושלמת שאלה אותי לשם מה האסימונים, דקלמתי לה מייד את סיפורם
של חמשת האסימונים. היא שאלה לאן נעלם האסימון השלישי, סיפרתי
לה שהוא מונח במקום בו נימצא ליבי, זה נשמע מאוד מסתורי
ורומנטי.
היא ביקשה אסימון. "אסימון?!", אני לא מתכוון לוותר על אסימון,
אפילו בשביל הבן אדם האמיתי היחיד עלי אדמות. מבט אחד לעברה
שכנע אותי שהייתי מוותר על יותר מאסימון בשבילה. נתתי לה את
האסימון הרביעי, שתתקשר אלי אחרי שהעולם יהיה מקום טוב, אולי
נפגש לארוחת צהריים.

השיגעון בעיניים הכחולות נדלק, את הנערה עצמה לא חיבבתי, היא
התחברה עם מישהו שהסריח ממי קולון בריח סבון והיא כל כך
הסריחה, הביטחון העצמי של הבחור נדבק אליה וסירב לעזוב. היא
בקשה אסימון, אפילו לא טרחתי לספר לה את משל חמשת האסימון
וצעקתי עליה.  צעקתי עליה והטחתי בה את כל התסכול שהצטבר אצלי,
סיפרתי לה על כל מה שהרגשתי, על גסות הרוח ובעיקר על ההתנשאות
שלה. למרות זאת, הרגשתי חובה לתת לה אסימון בגלל כנות בקשתה
ולרגע, ראיתי בעיניה את הנערה המקסימה שישבה לפניי בתחילת
השנה. סיפרתי לה את סיפורו של האסימון השני, את מה שהוא יצג
עבורי. הסתכלתי בעיניה וראיתי שהיא נפגעה, גאוות יתר לא מיוחסת
לכל אדם. עד סוף י"ב היא לא החליפה איתי מילה. למרות זאת עקבתי
אחריה, הבחור שנידף ממנו ריח מי קולון זולים נעלם מהאופק.
בדרך חזרה הביתה מהתיכון המושלמת ואני שוחחנו אודות נושאים
שונים, החל ממזג האוויר וכלה באסימונים, התעניינתי
באידיאולוגיה שלה אך יותר מזאת, ברצון שלה לשנות את העולם.
בדיוק ברגע שהתחלתי לתחקר אותה, היא ציינה שהאסימון כבד על
השרוכים שלה. היא לא נהגה לקשור שרוכים וכמו כל פולני טוב,
פחדתי שהיא תמעד ולא תהיה כשרה בשביל לשנות את העולם. ככל
שהתקדמנו לעבר הפנייה, השרוכים שלה נפרמו ונפרמו ואסימון האהבה
נטה ליפול.
הזהרתי אותה בעניין והיא צחקה. חמש שניות מאוחר יותר היא כבר
חיפשה את האסימון, היא לא מצאה אותו אך התעקשה שהוא חשוב לה.
במשך שעה שלמה חיפשנו אותו, אך הוא לא עלה בידנו. היא היתה
מאוכזבת ודיברה שוב ושוב על האסימון, הרגעתי אותה.
לפתע, בדיוק כשהיה נדמה כי היא התגברה על האסימון האבוד הוא
התגלגל לפנינו. היא הסתכלה עלי בתדהמה ושאלה אם ידעתי שהוא היה
בנעל שלה, לא עניתי, היא התבוננה בי בהשתוממות וזכתה למבט
מיוחד. אני זוכר שבילדותי, דודי היה נוהג לבצע קסם בו היה
מוציא אסימון מאחורי אוזני, ישר לאחר מכן נהג לתקוע בי מבט
מתנצח של מכשף. עד היום אינני יודע כיצד לבצע את הקסם כהלכה,
אך המבט נחרט בזיכרוני בשביל שאוכל לבצע אותו בטבעיות שכזו.
ייתכן שדודי לא הוציא את האסימון מאוזני, אולי הוא נפל מאוזני
והוא תפס אותו בכל פעם. בכל מקרה, אם ביצע מעשה מגיה נפלא או
לא, לא אדע לעולם; אך אין זה משנה, המבט, המבט היה מגי בלא
ספק.
ראיתי שהיא קשרה את שרוכי נעליה. היא הפכה מנהג זה לקבוע,
לשמחתי. ידעתי שהיא לא תמעד ושהעולם יהיה מקום טוב ואולי אפילו
היא תתקשר אלי בשביל ארוחת הצהריים. כשהגענו לפניה, היא הייתה
מאושרת. לפני שנפרדנו לדרכנו, היא חשה צורך לומר לי משפט, משפט
מסוים שהשפיע עלי יותר מכל ונגעי בי. "נגע בי" הוא ניסוח חלש
מדי, המשפט נכנס בי כמו אגרוף בפנים. אף מילה שלי לא תוכל
להיכנס כחלק ממנו, הוא היה כה נשכב, לכן אציינו במלותיו "תודה
על האסימון, אתה בן אדם נפלא אבל רע". עד עצם היום הזה, אני
עדיין בן אדם נפלא אבל רע, לפחות אני יודע את זה.
רע? אני מחמיר עם עצמי ובעשותי זאת, אני לא מוכיר תודה למושלמת
ולבזק, יצרנית האסימונים הבין לאומית. הבנתי את הערך האמיתי של
האסימונים, חוויתי אותו על בשרי ואולי אני לא מושלם, אך בלא
ספק אני אדם טוב יותר. מה עלה בגורל שני האסימונים האחרים? הם
עדיין על נעלי הימנית, על מנת שכל בוקר שיתחיל ברגל ימין אזכר
בחברות, הערך העליון ביותר ואדע שצריך להתקשר לאמא אפילו אם לא
חטפו אותי.