שומע "מאז שהתאהבתי בך" של רוברט פלאנט,
אוהב את הבכיינות שבקולו.
אז עוד מעט היא תטרוק את הדלת בפניו,
ופה היא תלקק את רימוניו,
כי היא הלקקנית של העולם כולו.

כבר איבד, כך אומרים, חצי פלוגה בלבנון,
אז הוא מאלץ עצמו אל בין כותלי החמ"ל,
שהרי זו האינתיפאדה הראשונה.
היה נזרק בפאבים שלאורך הירקון,
לא מאמין שתטריח עצמה אל מול עיניו.
את זאת שכבר מ-94 היא הראשונה שלו.
רגילה שאין בה דבר רגיל נמתחת לשבוע,
הוא מענג עצמו בין הסדינים.
היא רוצה שיספר לה על לבנון,
ומה לעזאזל עושים במארבים.
הוא מדווח על ציר הירושימה,
"יש לי ארבעה פרחים" שלעולם לא יפרחו.

פתע היא נכנסת, שיערה רטוב, סנדלים שהנפיק לה הרס"ר.
היא שכבנית של חיילים, אך הלילה היא איתו, אם אפשר עד מאוחר.
הפכה לפעם השנייה שלו, והם עכשיו בכביש החוף אל הרציף.
היא מכרסמת את כולו, והוא במשיכת כתף את פיה הקטן מציף.

ירח אדמדם שופך חלב על העמק,
התל, הכפר, גזרת המערכה.
צרצור טלפון של וויטנאם מודיע לו על חדירה,
הנשכנים מקפצצים עכשיו סביבך.
סוף סוף משהו קורא כאן, מקפיץ את ההם,
וההם מדווחים על יציאות.
"זה לא שלנו - זה שלהם",
מדווחים מהחמ"ל, והן חוזרות לחשכת חצאיות.
רוברט פלאנט איבד כבר את ראשו בשיר,
אני הייתי מראה לך את ראשי.
יובל מהמשפחה ההיא מספר על לבנון,
אני שונא ת'שיר, וזה לא אישי.

שתי כפיות קפה, ארבע סיגריות, היא מרחרחת,
סדין רטוב ולא מדמעותיי.
היא מוודא אם פעלה נכון, היא מכחכחת,
ומפרכסת בין רגליי.
היא מכורה לטיפה ההיא, המרה, מבית המרזח של הגברים.
גם דגים היא מחבבת, נו אלה של נשים, כך כולם משערים.

רות, סוף. וזאת רק ההתחלה שלה.
But baby since I've been lovin' you, yea
I'm about to loose my worried mind... ho.