הסתכלתי על עצמי, עדיין תשוש מהקרב של אתמול.
המים הקרים של הנהר, בו ישבתי עירום מבגדים, שטף את הדם מגופי
והכין את הפצעים החדשים להיות קבועים כצלקות.
מרוב צלקות אני מתקשה לזהות את גופי, גופי שלי מלא דם!
חשבתי שאוכל להתרגל עם הזמן,
אך הזמן רק מעכל את נשמתי, ולבסוף - ריקנות.
לעומת זאת, לא חשבתי שאוכל להתרגל לקום בכל בוקר, ולברוח
ולהתעמת עם מה ששואב את שפיותי.
והיום, היום כבר אפסו כוחותיי.
די, כבר אין ביכולתי, יצאתי ממחבואי, רציתי להכנע.
בפעם הראשונה הסכמתי לראות את אוייבי פנים מול פנים,
למרות שאשלם על כך בחיי.
מי יודע כמה נורא, יכול ליצור הרשע,
רשע כה טהור עד שנדמה כטוב.
פסעתי בצעדים חרישיים החוצה, והחמה הכתה בפניי.
כל ציוץ של ציפור קטנה הפנה את תשומת ליבי,
כל רשרוש שיצר הטבע בחן את עירנותי.
והוא לא הופיע...
אולי כי לא הסתערתי, אולי כי חרבי איננה, ואולי כי ריח הדם
נשטף מגופי ואינו מושך את אוייבי צמא הדם אליי.
אך בכל זאת הוא לא הופיע.
רגעים ארוכים חולפים בוחנים את עצביי המתפרקים.
מתי כבר יגיע הסוף לקיומי?
אין אני יודע אם זאת כמיהה או ציפיה,
אך הוא לא בא.
פתאום, נדחס האויר והיה ניתן לראייה.
חשבתי שעיניי מתעתעות בי אך המראה רק התחזק, ודמות החלה להתעצב
מגרגירי האויר השקופים.
נטפים של זיעה חלחלו ממצחי
וידיי נשלחו באופן מיידי לניצב חרבי,
אך עצרתי לרגע, וקיבלתי את גורלי,
הדמות כבר שלמה, אך שקופה,
וכה מוזר היה לראות כיצד מעתיקה את תנועותיי, בשלמות.
ברקע - עלים, פרפרים, אבקנים וכל אשר יוצר הטבע,
הסתחררו בריקוד מסביב לגופה העומדת,
במהירות פגעו בגופה והעניקו לה צבע, ולאחר מחול התעתועים חשתי
איך מוחי בוגד בי,
הלא ייתכן מראה כה מלבב והרסני כאחד,
ולבסוף הכל הובהר.
הדמות שעמדה מולי חיננית ופגועה, הייתה כדמותי שלי,
מרוב בהלה שלפתי את חרבי,
והדמות נעמדת ולא עושה כלום מלבד תנועותיי, תנועותי שלי?
כה טיפש, הרהרתי, והבנתי שאין מנוס כאשר נלחם אני בעצמי.
עצמתי את עיניי, פרשתי לרגע את ידיי ונפלתי על חרבי,
לא די בלשרוד, לא די.
נכתב מתישהוא ב-98.
השארתי את השגיאות כמו שהיו.
מוקדש למלחמה היומיומית של כל אחד מאיתנו. |