על קו 921, רק על הקו, רק על הקוים, רק על הקוים.


מאות אלפי עננים אפורים נעו על פני שמי התכלת. ולאט לאט סגרו
את הרווחים ביניהם, תוך דקות ספורות לא נראתה פיסת שמיים בצבע
תכלכל ומן הרקיע האפור החלו לטפטף טיפות.

ואני יושבת כאן באוטובוס מספר 921. לא תשע-מאות עשרים ואחד,
אלא- תשע, שתיים, אחד.
כדי שאהיה פוליטקלי קורקט.
נוסעת לכיוון הלל יפו וחושבת כמה אני אוהבת את ידיד שלי, בני.
ושמש נראית בשמיים.
שמיים אפורים. צבע פסטלי, אפור-צהוב מאד בהיר.

"בלי אור העולם אינו קיים"
כתבתי לו.

"הוד העולם נמחק ונעלם
מה שנראה נפלא
עכשיו כבר לא קיים"

הוא לא האמין שכתבתי את השיר הזה במיוחד בשבילו. גם חבר שלו
היה סקפטי.


פס עננים מסתירים את השמש, כמו בציורים הכי יפים של הים. צבע
שהוא לבן מרגיע כזה. השמש שנמצאת לא הרחק שוקעת על פני המים
הכחולים, הגליים, משתקפת על המים, עוברת בין עצי הדקל ועמודי
החשמל, מוסתרת מאחורי קירות בטון ומופיעה שוב.
היא משתקפת על זגוגיות המכוניות החונות בחנייה ליד החוף. היא
מצילה את הצד המנוגד לה של הביניינים הגבוהים, של מרכז הקניות.
הזכוכיות המבריקות של חלונות הביניינים - נוצצות.

"בלי אור
האור הזה שלך
רק שתדע
מאז ומעולם"

"הידיד הטוב שהיה לך פעם", רועי, חבר שלו, אמר בקולו, שהיה
טמון בו קצת רוע ציני, "קיבל התמוטטות עצבים ועכשיו הוא במחלקה
פסיכיאטרית."
פסיכיאטרית. בהתחלה צחקתי איתו, חשבתי שהוא עובד עלי. הוא היה
עושה את זה הרבה.
"זה מצחיק אותך?!", הוא שאל. אני המשכתי לצחוק."ידיד טוב שלך
התאשפז ואת צוחקת...", הוא עדיין נשמע ציני, אני הייתי משותקת,
לא ידעתי איך להגיב.
"אתה באמת... אומר לי את האמת?", הצלחתי להוציא מילים.

השמש נוצצת ומאירה הכול.
בתים שהיא מסתתרת מאחוריהם מפעם לפעם, בקצב נסיעת האוטובוס,
נראים רק בקווי המתאר שלהם, תוכנם מוצל. השמיים דלילים, מאד
צלולים וצבעם מעודן.

"תציף את העולם באור שלך
בלעדיך דבר אינו קיים
וכשאינך פה
הוד העולם נמחק ונעלם"

הוא היה זה שלימד אותי לצחוק, הוא היה החבר הראשון שלי. הוא
לימד אותי איך לאהוב. אבל אני הייתי קרה.

קרני השמש מציפים את השמיים.
ומרוב שהשמיים דלילים, נראה שקרני השמש נשפכים על השמיים
הדלילים בצורה כה חלקה, כמו צבעי מים נקיים על פני דף לבן.

"עיניי נסגרות ונפקחות ואין הבדל
הכול אותו גוון שחור
גוון אפל
לעזאזל"

והזמן עבר. סיכמנו שעד גיל 24, אם הוא לא יתחתן ואני לא אתחתן
- נתחתן זו עם זה.
הוא יצא מהארון, אין מצב שנתחתן.

הענן שמסתיר עכשיו את השמש הוא זוהר, השמיים טיפה חשוכים,
אפורים כחלחלים, אך החלק העליון של העננים הוא לבן ורדרד כתמתם
- זוהר .

"תציף את העולם באור שלך
בלעדיך דבר אינו קיים
האור הזה שלך
רק שתדע
מאז ומעולם"

המחשבות שלי נודדות בין האופק, הים והשמיים, הוא ממלא כל חלל
ריק.
אין לי מספיק אומץ לחשוב מה יהיה כשאגיע אליו,עוד חצי שעה,
לבקר אותו במחלקה הפתוחה. דמעות פורצות מבעד לעיניי, אני תמיד
אוהב אותו.